קרוא וכתוב

ברבריות

"אפשר אולי להצדיק את הריסת ביתו של אחד מרוצחי משפחת חטואל, שנפגעה ערב המבצע בציר כיסופים" כותב הארץ במאמר המערכת שלו ביום חמישי, כשהוא מוכיח על הרס הבתים ההמוני ברפיח ותכליתו. לא, אי אפשר להצדיק את הריסת הבית הזה. הריסת בתים עונשית היא מעשה ברברי, ענישה קולקטיבית ובלתי-מוצדקת. יש אכן להבחין בין הריסת בתים עונשית להריסת בתים כחלק מפעולה לוחמתית, כשני סוגים של הריסות בתים; אבל עונש, במדינה דמוקרטית, מוטל על-ידי בית-משפט.
ובעיתון השבת כותב אמיר אורן, בהקשר אחר: "על רקע ההרג וההרס ברפיח, שהצבא נכשל בהסברתם לעולם ואף בבית…". הבעיה איננה בהסברה, הבעיה היא במעשים.

בעיות אזניים

כשאלן דרשוביץ שמע על היקף ההאזנות שבוצעו ל(מי שהיום הוא לקוחו) דוד אפל, "הוא לא האמין למשמע אוזניו (…) עד עכשיו הוא מתקשה להאמין שבישראל, בדמוקרטיה שכל כך יקרה ללבו, אירע מקרה כל כך חמור."
אני האחרונה לזלזל בפגיעה בפרטיות. אבל כדאי אולי לפרקליט היוקרה לפתוח את אזניו, ואז ישמע על מקרים לא פחות חמורים, שקורים בדמוקרטיה שכל-כך יקרה ללבו. אפשר להתחיל מהאייטם למעלה, אם רוצים.

גד בירון בבימה מפתיעה

כתבה בעיתון החג של הארץ סיפרה על תכנית המשפטנים של הקרן החדשה. בהחלט תכנית ראויה שהניבה בחלקה משפטנים מצוינים. רק נדמה שמישהו שכח לשים את האות הקטנה "מ" מעל מה שנראה פחות כעבודה עיתונאית ויותר ככתבת תדמית של הקרן החדשה. "שתי החלטות חשובות שינו לעד את פניו של המשפט הציבורי בישראל. ההחלטה המפורסמת יותר התקבלה על ידי בג"ץ ב-1988 במסגרת 'פרשת רסלר', שבה נדונה עתירה לגייס את תלמידי הישיבה. בפסק הדין, שנכתב בידי השופט אהרן ברק, נקבע לראשונה כי לא רק מי שנפגע באופן אישי מאחת מרשויות המדינה רשאי לעתור נגדה אלא גם 'עותר ציבורי' – מי שמבקש לייצג אינטרס כלל-ציבורי. ההחלטה השנייה, שכמעט שאינה מוכרת לציבור, היא החלטה של עמותת 'הקרן החדשה לישראל' לפני עשרים שנה להכשיר עורכי דין צעירים כמשפטנים מקצועיים לענייני זכויות אדם" – פותח יובל יועז את המודעה, סליחה, את הכתבה. סטודנטים למשפטים, שימו לב: לא 'קול העם', לא 'בנק המזרחי' – ההחלטה של הקרן החדשה היא ששינתה לעד(!) את פניו של המשפט הציבורי בישראל…

קול ישראל או גלי צה"ל?

נפוליטנה או סיסמה סודית?

במוצאי החג שמענו את חדשות תשע בערב בדרך לקולנוע. איטליה הוציאה מפרט לפיצה נפוליטנה האמיתית, בישר הקריין והמשיך ללהג כה וכה, על שלושת הסוגים האורגינליים היחידים של פיצה כזאת. הסתכלנו זה בזו בהשתאות, אבל אז כבר היינו צריכים לרדת מהאוטו וכיבינו את הרדיו. בדרך חזרה מהסרט, הפעם חדשות חצות. ושוב, אותו אייטם בדיוק סוגר את החדשות והפעם שמענו את כל הפרטים הרבים והמלְאים על שלושת הסוגים, עם השום, האורגנו והריחן כמדומתני, והזן המדויק של העגבניות הדרושות. איזה עורך ברוממה התחלק על השכל או שמדובר בשְדרים ביטחוניים סמויים?

מצעד האיוולת

שתי מילים: פיטר הונאם.