קרוא וכתוב

דורון

בת אחי המתוקה נמצאת עכשיו בתקופה של דיבור בלשון זכר. על עצמה ("אני עייף") ולחברותיה ("אתה רוצה ללכת?"). היא גם נושאת שם שנחשב באופן מסורתי כשם של בן.
שתי התופעות האלו אופייניות לבנות ולא לבנים: לא תשמעו (כמעט) בנים מדברים על עצמם ולחבריהם בלשון נקבה, וכמעט ואינני מכירה ילדים או גברים הנושאים שמות הנחשבים כשמות של ילדות או נשים (כשזה קורה מתברר בדרך-כלל שבמקור, בתנ"ך, זה היה שם של גבר). עכשיו בא מחקר שממצאיו מורים על כך שהורים נוטים לתת שמות מקוריים ולא-שגרתיים לבנות יותר מאשר לבנים.
בהזדמנות זאת, מכיוון שהרשיתי לעצמי פוסט שיש בו גם מן האישי-המשפחתי, הרבה מזל-טוב לאבא של דורון ולאילה, לנישואיהם.

לנשים בלבד

ואם כבר אנחנו בענייני בנים-בנות, ביום חמישי (זה מחר) נפתח הכנס הפמיניסטי ה-15, בגבעת חביבה. במשך שלושה ימים יתקיימו סדנאות ופאנלים בנושאים מגוונים.
הכנס פתוח לנשים בלבד, ויש מחלוקת מתמשכת בשאלה של פורומים חד-מיניים או אחידי זהות אחרת שמארגנות קבוצות מקופחות. אלו ששייכים למין השני או לקבוצות אחרות ומזדהים עם המאבק, אומרים לפעמים שדווקא מי שלא נאבק על הזכויות שלו אלא של אחרים – מוצא את עצמו בחוץ. מאבק על זכויות אכן איננו בגדר אינטרס פרטי של קבוצה זו או אחרת, גם אם הרבה פעמים תחושת הקיפוח האישית היא מניע רב עוצמה ליציאה למאבק. יש מי שמעניינות אותו רק זכויותיו הוא, לא זכויות של אחרים, ובמובן זה ראוי להעריך במיוחד את מי שלא זכויותיו הפרטיות או האינטרס של קבוצתו מניע את מאבקו. זהו האינטרס – ולכן גם צריך להיות המאבק – של החברה כולה, שלא תהיה בה אפליה ושישרור בה שוויון אמיתי. אבל לפעמים הקבוצות המקופחות צריכות את הפורום שבו הן מתכנסות לבדן ויכולות באין מפריע לדון בנושאים המציקים להן. זהו שלב במאבק; לפעמים הוא נמשך זמן רב,לפעמים צריך לעשות retreat כזה אחת לכמה זמן, כדי למלא מצברים. העלאת התודעה הפמיניסטית, שהיתה פופולרית מאד בשנות השבעים, היא סוג כזה של העצמה הדורשת סביבה תומכת. האינדוקטרינציה החברתית משאירה בנו סימנים גם בלי שנרצה וכדי להתגבר עליה צריך לעיתים חזיתות נפרדות. כל עוד השיקולים אינם מפלים והמטרה היא הגברת השוויון ולא סגרגציה – זה בר-הצדקה.

כמובן, אל תנסו את המלה "בנות" בקרבתנו. כשהיא מושמעת על-ידינו הנשים, היא מקבלת אופי חתרני משהו, הפוך על הפוך. כשהיא מושמעת מפי גברים, היא מיד מקבלת את המשמעות המקובלת של הקְטנה. ככה זה, ההקשר קובע לא מעט.

בנים-בנים, בנות-בנות

איכשהו הכל התרכז לסוף השבוע הזה. ממש סו"ש של זכויות (וחתונה!). ביום חמישי יתקיים גם מצעד הגאווה בירושלים. לשואלים מה יש כאן להיות גאים (שמעתי את השאלה הזאת לא פעם, בנוסח זה או אחר): במישור הרצוי נטייתו המינית של אדם היא אכן עניינו הפרטי, לא בושה ולא גאווה. אבל כשחיים בחברה שעדיין קשה לגדול בה כהומוסקסואל או כלסבית, שחדורה בדעות קדומות ומנסה לדחוק אותם לשוליים (נו כן, לא כל המדינה זה שיינקין ולא כל העולם סן- פרנסיסקו) – יש מקום לאנשים שרוצים בכך להצהירבגלוי על נטייתם ולקבל את ההכרה בשוֹנוּתם כמו גם באנושיותם המשותפת, שבגינה הם זכאים לכבוד ולזכויות ככל אחד ואחת.