"וְנָתַתִּי נְעָרִים, שָׂרֵיהֶם; וְתַעֲלוּלִים, יִמְשְׁלוּ-בָם"
הקרקס שמתרחש לנגד עינינו מאז יום שישי לובש ממדים של פארסה. שרים מתחבאים משליחיו של ראש הממשלה על-מנת שלא לקבל את מכתבי הפיטורין שלהם, כדי שהם לא ייכנסו לתוקף (לאחר 48 שעות) לפני ישיבת הממשלה ולא יתאפשר לראש הממשלה להעביר את תכניתו.
אבל ההתנהגות הפסולה באמת היא של ראש הממשלה, לא של השרים המפוטרים (שהשקפת עולמם רחוקה ממני ת"ק פרסה). במקום להציג את תכניתו, כנדרש, לממשלתו, הוא בחר להציג את תכניתו לאישורם של מתפקדי הליכוד, שכן ידע כי בממשלה היא לא תזכה לתמיכה. הוא טעה טעות פוליטית כשהעריך שבמשאל בין מתפקדי הליכוד היא תעבור. כעת לא רק שהוא מנסה לעקוף את גזר דינה של מפלגתו, אלא שבמקום להתמודד עם שרים ממפלגתו-הוא המתנגדים לתכניתו, הוא בוחר לפטר שרים ממפלגה אחרת, על-מנת שבממשלה המכווצת שתישאר לו יווצר רוב. זוהי התנהגות פוליטית פסולה באופן כפול: הן כלפי מפלגתו, הן כלפי השרים המפוטרים.
לעומת זאת, הפנייה לבג"ץ של השר אלון ואחרים מצטיירת כחסרת בסיס משפטי. חוק יסוד: הממשלה קובע מפורשות, בסעיף 22ב': "ראש הממשלה רשאי, לאחר שהודיע לממשלה על כוונתו לעשות כן, להעביר שר מכהונתו;" על-פי לשון החוק, הוא איננו זקוק לנימוק ושיקוליו יכולים להיות גם פוליטיים. ברצותו ממנה, ברצותו – מפטר.
הפנייה לבג"ץ בעניין זה היא אינדיקציה נוספת, כאילו היינו זקוקים לה, למשפטיזציית היתר שפושה בחברה הישראלית. לא כל התנהגות פסולה היא לא-חוקית ולא כל דבר המשפט צריך לנהל. התגובה להתנהגות פוליטית פסולה כמו זאת של ראש הממשלה צריכה להיות פוליטית, לא משפטית.
