קרוא וכתוב

"אם המדינה חפצה להישאר נאמנה לאידיאלים של דגלה, אל לה להשתמש באמצעים של רודנות אפילו כהתנגדות למתקפה של כוחות רודניים" (מתוך פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי)

בית המשפט העליון האמריקאי הציל במשהו את כבודו אתמול, כשנתן את החלטתו בשלושה מקרים הנוגעים לזכויותיהם של לוחמי אויב ודחה את הטיעון כי לרשות המבצעת המלה האחרונה בכל הנוגע למעצרים ללא סוף של אזרחים ולא-אזרחים כאחד. "מצב של מלחמה איננו צ'ק פתוח לנשיא", הצהיר בית המשפט, בקבעו כי יש לתת למי שנחשב בידי הממשל ללוחמי אויב, הן בארה"ב הן בגווטנאמו, את האפשרות לעתור נגד מעצרם בפני שופט.

במקרה של יאסר עיסאם חמדי, אזרח אמריקני, קבע בית המשפט כי מעצרו היה לא-חוקי מלכתחילה או שנעשה כזה, מסיבות חוקתיות או חוקיות אחרות. על-פי הדעה המובילה של השופטת סנדרה דיי אוקונור, מניעתו מלהופיע בפני שופט שללה את זכותו החוקתית להליך הוגן. היא דחתה את טענת הממשל כי העיקרון של הפרדת רשויות מקצה אך תפקיד מוגבל לבתי-המשפט בנסיבות כאלו  וקבעה כי "ההיסטוריה והשכל הישר מלמדים אותנו כי מערכת לא-מרוסנת של מעצר נהפכת לאמצעי לדיכוי וניצול של אחרים".

במקרה של העצירים המוחזקים במפרץ גווטנאמו, טען הממשל כי על-פי תקדים משפטי ממלחמת העולם השנייה, אין לבית-משפט פדרלי סמכות לשמוע אותם שכן הבסיס נמצא מחוץ לשטח השיפוט האמריקאי. בית-המשפט פסק כי ממגוון סיבות, התקדים איננו תקף. בין השאר, שכן "הבסיס נמצא תחת שליטתה האפקטיבית של ארה"ב וסמכות שיפוטה". המושג שליטה אפקטיבית הוא מושג מפתח בכל הנוגע לאחריותה של מדינה למתבצע בשטחים שאינם בשטח שיפוטה ומשמש רבות גם טיעונים הנוגעים לישראל ופעולותיה בשטחים.
המקרה של חוזה פדילה לא הסתיים בפסיקה. בית המשפט קבע כי צו ההבאה שלו הובא בפני בית המשפט הלא-נכון.

שלושת המקרים נוגעים לעצירים מהמלחמה באפגניסטן. יחד עם חשיבות הפסיקה היא הותירה כמה שאלות ללא תשובה, כמו הטענות שניתן להעלות נגד המעצר וכיצד יש לשקול אותן כנגד טיעוני הממשל. החשוב הוא הקביעה כי החלטות הממשל במקרים אלו תהיינה נתונות לביקורת שיפוטית, קביעה שעד עתה נמנעו בתי המשפט האמריקאים מלתת במקרים אלו.

תקצירים מההחלטות
.Hamdi et al. v. Rumsfeld, Secretary of Defense, et al (פסק-הדין המלא)
.Rasul et al. v. Bush, Prsident of the Unithes States, et al (פסק-הדין המלא)
.Rumsfeld, Secretary of Defense v. Padilla et al (פסק-הדין המלא)
והסיקור של הניו-יורק טיימס, שעליו התבססתי: