שלא כמו חלק מחברי, אינני מתייחסת בביטול לפינוי אלפי מתנחלים מביתם, למרות שאני חושבת לא רק שהוא הכרחי אלא כי ישיבתם בשטחים היא עוול מוסרי מדרגה ראשונה מעבר לכך שאיננה חוקית. אבל פינוים מביתם של בני-אדם שישבו בו שנים רבות, הולידו ילדים וקברו מתים, במיוחד אם נשלחו לשם על-ידי המשלה, אינו דבר של מה בכך. הקושי גדול במיוחד לגבי ילדיהם ולפעמים גם נכדיהם, שהם עצמם לא עשו את המעשה אלא נולדו למציאות הזאת. אינני חושבת שמי שרגיש לזכויות אדם יכול לבטל את הקושי שיש כאן, אפילו אם באופן אישי איננו חש אמפתיה כלפי האנשים האלו. אני סבורה גם שזה איננו נבון פוליטית.
אבל לבוא ולומר – כמו שעשה ארי שביט – שההתנתקות עומדת לחולל "קטסטרופה הומניטרית" – זאת ההפלגה של השנה. אֵם כל ההגזמות. "התכנית תפגע אנושות בזכויות האדם של שמונת אלפים נשים, גברים וילדים", ממשיך שביט. "בהמשך היא תרמוס את זכויות היסוד של כ-80 אלף בני אדם נוספים. התכנית תחריב את בתיהם ואת מפעל חייהם של רבבות. היא תמיט אסון אנושי חסר תקדים על כמאה אלף ישראלים".
איך לומר זאת בעדינות? קטסטרופה הומניטרית, מר שביט, היא משהו קצת אחר. קטסטרופה כזאת מתחוללת ללא ספק במקומות שונים בעולם. גם בזמן שנכתבות המילים האלו. אבל בזמנים מסוימים גם פעולותיה של ישראל בשטחים גרמו לקטסטרופה הומניטרית. אלפי בני אדם שנשארו ללא קורת גג לאחר שבתיהם נהרסו (במקרה הטוב לא מעל ראשם), "ערי האוהלים" של אונר"א שבהן הם מוצאים מחסה, סגר ועוצר ממושכים שאינם מאפשרים להתפרנס ומביאים אנשים לסף הרעב וללא יכולת להגיע לבית חולים. לא שמענו את קולך אז, ארי. בעצם שמענו אותו, מנמק את העילות הביטחוניות לכך.
אבל את קולך הרם והצלול אנחנו שומעים עכשיו, מכריז על "אסון אנושי חסר תקדים", כשעם כל הקושי שבדבר יקבלו המפונים דיור חלופי ופיצויים ויחזרו לחיות בגבולות מדינתם. קטסטרופה הומניטרית זה לא.
