מצעד האיוולת
שני המנהיגים הקשישים של ישראל והפלסטינים התחרו השבוע על ההתבטאות היותר טפשית. אריאל שרון הצהיר לאחר הפיגוע בתחנת האוטובוס בתל-אביב, שזהו הפיגוע הראשון שמתבצע בחסות בית הדין בהאג. נשמע מאד חזק אבל בה-במידה דמגוגי. החומתגדר על מקומה עומדת, כך שהפיגוע התבצע למרות החומתגדר ולא משום שמישהו פירק אותה או הזיז את התוואי שלה לאחר מתן חוות-הדעת. כן, יש ירידה במספר הפיגועים המבוצעים ואפשר לייחס אותה גם לבנייה החלקית של החומתגדר. רק שאת אותה תוצאה אפשר להשיג בבנייתה על הקו הירוק, מתוך מזעור של הפגיעה בפלסטינים. אמהמה, שבשביל זה צריך גם לפרק התנחלויות. אי-אפשר שהחומתגדר לא תתן לפלסטינים להיכנס לכאן אבל תתן לישראלים להיכנס לשם.
ערפאת, לעומת זאת, כה זעם שהפיגוע קלקל לו את ההצלחה בהאג, עד שטען שמי שעומדת מאחורי הפיגוע (כמו מאחורי הפיגוע בבית-ליד, אם לא ידעתם) היא… ישראל.
אבא, אני רוצה להיות זונה כשאהיה גדולה
"בעלת מקצוע". בחרה, עלק.
עם פרוץ פרשת פריצקי הזהירה אותנו אורית קמיר שפורז ינסה לרתום את גלי הפופולריות הפתאומית למאבקו למיסוד הזנות. זה מה שקרה ב'פוליטיקה' ביום שלישי בערב. פורז עצמו אמנם לא יכול עכשיו כשר בממשלה לקדם הצעות חוק פרטיות שלו, והמשימה מבוצעת על-ידי חברי סיעתו המסורים שייצג בתכנית עו"ד (אלא מה) אילן שלגי. כל-כך מתאימה לסיעה הזאת הפוזה הצדקנית הנדרשת למאבק למען מיסוד הזנות. המִסְפּרים (תרתי משמע) מראים שזה צורך, מכריז שלגי. (וצרכים, כידוע, השוק צריך למלא. מין נישה שיווקית שכזאת). אי-אפשר למגר את הזנות. (גם רצח, גניבות ואונס לא. הבה נמסדם). עדיף שזה יהיה נקי, תחת פיקוח וכמובן ממוסה. (והמדינה תיהפך לסרסור-העל של הזונות ותרוויח ממכירת גופן). נוציא את הסרסורים, נחזיר למקצוע את הכבוד המקצועי. (ברור. כל ילדה שלישית שאני מכירה אומרת שהיא רוצה להיות זונה כשתהיה גדולה). כולנו מוכרים את עצמנו בשוק העבודה, לא רק הזונות. (אנחנו מוכרים את כוח עבודתנו, לא את גופנו עצמו. לא את הגרעין הפנימי של נפשנו הכרוך בגופנו ובמיניותנו ללא התר. לא את כבודנו. מי שלא מבין את ההבדל שינסה למכור את גופו כמה לילות, ונראה אם ימשיך לומר שזה כמו לנקות בתים).
האמת צריכה להיאמר. לא רק שזנות איננה ככל מקצוע שבוחרים בו בחירה חופשית, אלא תוצאה של מצוקה כלכלית, התמכרותית או אחרת – התומכים במיסודה מבקשים להנציח מצב פסול של אי-שוויון שבו נשים מוכרות את גופן ללקוחות הגברים, מפני ש"יש צורך". בִּמְקום שכחברה נאורה ננסה לתקן את הטעון תיקון, הם מבקשים שהכל יהיה "נקי" ובעיקר ממוּסה. האדבוקטים של הזנות גם שייכים בדרך כלל למה שקרוי nimby – לא בחצר האחורית שלי. מעניין מה תהיה תגובתם אם "בתי העסק" האלה יפעלו בבית הדירות שלהם; זאת אומרת, אם מי מהם גר בבית דירות.
בהערת "אגב" – המְמַסדים מדגישים שמדובר בעוסקות בזנות "מרצונן", לא על אלו שכופים עליהן. כדאי לדעת ש-95% מזונות הרחוב בישראל הן זונות נסחרות. כך שהמשמעות של מיסוד הזנות היא גם מיסוד הסחר, שלא היה קיים ללא ה"ביקוש" לזנות, אותו ביקוש קדוש של השוק.
המדור של משי
סוף סוף מדור יומי בהארץ על נושא חשוב באמת: חתולים! הידד. דוד רפ הרים את כדור הצמר ותמצאו את המדור החתול כל יום בגב של חלק ב' (חלק המאמרים) בעיתון. הצד הפחות חיובי הוא שעכשיו משי, חתולת הבית, מתחרה איתי כל בוקר על העיתון. לזה התכוונתם שם כשדיברתם על עלייה במספר הקוראים? 🙂
