השניים – סיפורים על זוגיות מספרות העולם. בחרה והפיקה: מריצה רוסמן. הוצאת גוונים 1999, 157 עמ'.
שלא כמו קובץ סיפורים, המבטאים את הפואטיקה הייחודית של סופר אחד, העיקרון המאחד של אסופת סיפורים שבוחר עורך חיצוני יכול להיות גיאוגרפי/לאומי (מבחר מן הסיפור הצרפתי הקצר), תקופתי (סיפורי שנות השישים) ועל-פי רוב, צירוף של השניים. או כמו האסופה שלפנינו, לבטא נושא מסוים שמהווה את הציר סביבו חגים הסיפורים. זוגיות, אם כן. נושא עתיק-יומין, בעל וריאציות אינסופיות כמעט, שדומה שעליו נאמר בצרפתית: "ככל שמשתנה – נשאר אותו הדבר". זהו ודאי אחד ממרכיבי החיים שנראים לנו כמעט "טבעיים", ועם זאת, ככל שיורדים לעומקו, למורכבותו ולאיזון העדין שנדרש כדי לשמר אותו, אוחזת בנו פליאה בכל פעם מחדש על שעצם הקשר השביר הזה מוסיף ומתקיים, גם תחת כל תהפוכותיה של ההיסטוריה האנושית ומהפכותיה.
הסיפורים ב'השניים' מביאים, כל אחד בדרכו, זווית או ממד של זוגיות, אם כי בחלקם נדרש מאמץ כדי לגלות אותם, ובחלקם אפילו לא תמיד הוא מצליח. מובן שכל המשימה הזו, של חשיפת הפן הזוגי בסיפור, היא במידה רבה מלאכותית. שהרי הסופר לא כתב את הסיפור כדי להיכלל באנתולוגיית סיפורים על זוגיות ואין לו בהכרח מחויבות לנושא. את הסיווג והשיוך עשתה העורכת, כשאספה לאנתולוגיה סיפורים על-פי טעמה, שנראו לה מתאימים לנושא המְאחד שבחרה.
אבל גם ספר שעקרון הסלקציה שלו הוא תמטי, אפשר לבחון על-פי עקרונות הברירה האחרים שהותוו כאן. 18 הסיפורים הגיעו מסופרים בני ארצות שונות – ארה"ב, רוסיה, סרביה, אוסטריה, שוודיה, אנגליה, טורקיה, צ'כיה, יפן וניו-זילנד. המגוון המיני, לעומת זאת, פחות מרשים: 16 סופרים ורק שתי סופרות; עובדה שיכולה להיות משמעותית כשמדובר בפרספקטיווה על זוגיות, שהמומחים מרבים לספר לנו עד כמה הבדלי המינים הם גורם משמעותי לגביה. זמן כתיבת הסיפורים אינו מצוין, וחבל. היה טעם להוסיף כמה מלים על כל סופר וגם על התקופה שבה חי וכתב. על הסופרים הידועים יותר שסיפוריהם מובאים כאן נמנים או. הנרי, אנטון צ'כוב, סקוט פיצג'רלד, קתרין מנספילד, תיאודור דרייזר ובן הכט.
אהבתי במיוחד כמה מהסיפורים הראשונים באסופה. בסיפור 'Ex Parte' מציג רינג לארדנר נקודת מבט גברית מאד על התפרקותם של חיי נישואים. נקודת מבט שלמרות שהינה, כפי שהוא מעיד על עצמו, אבירית מאד, אין בה ולו קורט של יכולת הקשבה לצרכיו האמיתיים של האחר (בת הזוג, במקרה זה). הגיבור, נשוי טרי, קונה בית על תכולתו וריהוטו מבלי להיוועץ באשתו, ומופתע כשתגובתה קרירה למדי. מנקודה זאת ואילך, הוא מתאר אי-הבנה הולכת ומסלימה שמוצגת כאילו היתה אי-ההבנה הרגילה בין המינים, או גחמה נשית הקשורה לעיצוב הבית, מבלי לתפוס שמה שבעצם מפריע לאשתו היא העובדה שהוא איננו לוקח אותה בחשבון.
הסיפור הקצרצר 'יום האב לחשבון נפש' מציג תֵמה שתחזור בסיפורים נוספים באסופה: מקומם וחשיבותם של הילדים בחיי הזוגיות. הגיבור מגיע הביתה כשהוא משנן לעצמו כיצד יבשר לאשתו שהוא עומד לעזוב את הבית לטובת מזכירתו. בשלושה עמודים מצליחה מרגרט ווב לגרום לקוראיה לבנות לפחות שני תסריטים אלטרנטיוויים לגבי מה שעומד לקרות בבית הזוג, כששניהם קורסים והשלישי, הבלתי-צפוי, חוגג עליהם את נצחונו ואת נצחון האבהות. ב'אותו שבוע ראשון', סיפור קצרצר אף הוא, מתאר ג'ון אסטון באופן מרגש את הדרך בה מתהפכת התייחסותנו לתכונות של בני-זוגנו, שבתחילה מהוות את מקור המשיכה העיקרי שלנו אליו/ה, ובהמשך נעשות למה שמעצבן אותנו ביותר בו/ה. לאחר הפרידה, ההיענות למה שקודם נראה כגחמה בלתי-נסבלת אצל בן-הזוג היא מחווה ואיתות לרצון בהתקרבות מחודשת. ב'מסיבת הפעוטות' של סקוט פיצג'רלד, שבו מוצגת התנהגותם של שני זוגות הנקלעים לעימות טפשי והיסטרי על רקע התנהגותם של ילדיהם הפעוטים במסיבה, מה שמתהפך הוא דווקא יחסו של גיבור הסיפור לבתו הפעוטה. ב'נישואין א-לה-מוד' לקתרין מאנספילד, סיפור שובר-לב במיוחד, יש לויליאם אשה חדשה. לא, לא באמת: זו אותה איזבל, אבל היא השתנתה לחלוטין. כעת ידידיה הידוענים והטרנדיים מהווים את מרכז חייה וויליאם, שחוזר הביתה מלונדון רק בסופי-השבוע, נדחק לפינה; הוא לא אופנתי מספיק. כאשר הוא שוטח את לבו בפני איזבל, מושמות גם תחושותיו האינטימיות ביותר ללעג ולקלס בפי החבורה, ולבנו נכמר.
מטבע הדברים לא כל הסיפורים רמתם שווה, ובחירתו של עורך אחר היתה, מן הסתם, שונה. אך דומה כי כמעט כל אחד ימצא כאן כמה סיפורים שידברו אל לבו. שלא כמו בקובץ סיפורים של סופר אחד, יתרונה של אסופה כזו הוא מגוון הסגנונות והקולות שיש באפשרותה להביא, אם אכן היא נבחרת כהלכה. צרימה פואטית קלה היא שהספר מתחיל ומסתיים בשיר דווקא, ובכך חורג מהמסגרת שהתווה הוא עצמו, כאסופת סיפורים קצרים; מפני שאין כאן רק "מסגור" של הנושא באופן שירי ומתומצת, אלא ממש התייחסות אל שני השירים כאל שתי יצירות בספר. את הסיפורים תרגמו מתרגמים שונים, רבים מהם בידי עודד פלד, שהוציא תחת ידיו מלאכה מלוטשת במיוחד.
מה שלא מצאתי בסיפורים השונים, הוא ביטוי לאותו רובד קיומי עמוק שבו הזוגיות – גם כשהיא טובה – לא רק מספקת תמיכה ומסייעת לנו לשאת את משא החיים שלנו, אלא גם מכפילה אותו. זאת מעצם העובדה שכעת אנו דואגים לא רק לעצמנו אלא גם לאדם נוסף, וסובלים בסבלו. "זה כפול, זה תמיד פעמיים"; גם הכאב.
