קרוא וכתוב

אבן בוחן

איך יודעים שרווחה נהפכה לנושא חשוב בעיני התקשורת? פשוט מאד: הפאנל רב-המשתתפים בנושא ב'פוליטיקה' היה על טהרת הגברים.

התקדמות

קרן האור בסיפורו של רן רזניק על החשד כי חברות פרטיות מקבלות שלא כחוק מעובדי בתי-חולים מידע על חולים ומשתמשות בו לצרכים מסחריים, היא המודעות של אותם אנשים שלא התעצלו והגישו תלונה במשטרה על פגיעה בפרטיותם והפרת חיסיון רפואי. פרטיות היא זכות זנוחה שהרייטינג שלה נמוך. היא נחשבת ל"מותרות" (בורגניים, יוסיפו המרקסיסטים) בחברה שבה נאבקים על החיים ועל הרווחה. אל תזלזלו בה: היא חיונית לעצם זהותנו ולאוטונומיה שלנו. כמו עוד כמה זכויות, לומדים להוקיר אותה רק כשהיא נפגעת.

מתה חוקרת המוות

ספר חובה לנוטים למות ולמלווים אותם. ז"א לכולנו.

רק כשקראתי במטוס את האקונומיסט, בדרך חזרה, נודע לי שבסוף אוגוסט נפטרה אליזבת קובלר-רוס, מחברת 'על המוות והמיתה' וספרים נוספים על המוות, ששינתה את האופן שבו מתייחסים אל חולים הנוטים למות. מי שראה את הסרט כל הג'אז הזה ודאי זוכר את העיבוד הוויזואלי למודל של חמשת שלבי האבל שאותם זיהתה קובלר-רוס ולטענתה כל נוטה למות עובר: הכחשה, כעס, התמקחות, דיכאון וקבלה. אם יש לכם הכוח הנפשי, קראו אותה כהכנה למה שיעבור על כולנו, נוטים למות ומלוויהם. לא כפי שקורה בדרך-כלל, כחוכמה שלאחר מעשה, אחרי מותו של אדם קרוב. אז התובנות שלה רק מחדדות את תחושת ההחמצה בתהליך שעברנו. בשנים האחרונות נדחקה קובלר-רוס מהזרם המרכזי של המחקר בתחום, בעיקר בשל נהייתה אחרי חיים שלאחר המוות, חוויות חוץ-גופיות, תקשור ושאר ירקות. פגועת ארועים מוחיים, למותה הפרטי היא כבר ציפתה מאד. יהי זכרה ברוך.

חבל

חבל שלא שמרתי את שקית ההקאה שנותנים במטוס. אני אזדקק לה אם עוד פעם אחת אראה את אברהם בורג (זה שהלך לעשות לביתו) מיחצן את ספרו החדש. 169 ספרים הוא קרא כדי לכתוב אותו, הצהיר בעדותו המצטנעת בידיעות אחרונות. ו-95 אחוזים מהחומר אסף לבד!

רגעים צ'כיים

את השבועיים הקודמים העברתי בצ'כיה. חוץ מפראג היפה וצ'סקי קרומלוב הקסומה, למדנו שיש עוד שניים-שלושה אנשים שאימצו את הפטנט של יציאה לחופשה בספטמבר, כך שהרחובות מלאו בתיירים גם אז; שלמרות שכלכלתה של צ'כיה תלויה מאד בתיירות (בקרומלוב לבדה מבקרים כמיליון תיירים בשנה), השירות במקומות רבים הוא מתחת לכל ביקורת: פשוט מתעלמים מקיומך, או שעושים לך טובה שניגשים אליך; שריד נוסף לעידן הקומוניסטי, נוסף על תודעת השירות הלקויה, היא הבנייה המכוערת שמזדקרת לעיתים ממש בין בניינים היסטוריים יפהפיים, תזכורת לתפיסה המתעלמת בברוטליות מנפש האדם וכמיהתה ליופי; שעדיין זול שם מאד, יחסית לחברת השפע שלנו, אבל ההצטרפות לשוק האירופי ודאי תשנה זאת במהירות;  שבצ'כיה נוהגים כמו מטורפים (תמרור עצור וקו לבן הם רק בבחינת המלצה); שעושים שם קפה לא רע, יחסית; שכמעט לכל בית-קפה, מסעדה או חנות יש אתר באינטרנט המופיע בכרטיס הביקור או בתפריט; שלמרות ואולי בגלל התזונה הצ'כית העשירה בבשר, גם בכפר הכי נידח תמצאו חנות טבע; שהקונצרטים הרבים בכנסיות (העיסוק הנפוץ בפראג, דומה, הוא חלוקת פליירים על קונצרטים בכל פינה) הם ככלל חוויה מאכזבת ברמתה המוסיקלית שלא כדאי להתפתות לה: לא מנגנים יצירות בשלמותן אלא רק פרקים פופולריים והקהל עצמו צריך לעבור חינוך מוסיקלי; שבערב-שבת קוראים בבית-הכנסת אחרי תפילת ערבית שוב את המזמור ליום השבת, על-פי מנהג פראג, הנעוץ באגדה שהמהר"ל, שהגולם הלך לו לאיבוד בערב-שבת, התבלבל ולא זכר אם כבר שר אותו או לא ולכן חזר עליו ליתר ביטחון… (או, על-פי גרסה אחרת, הוזעק מבית הכנסת להשתלט על הגולם וכשחזר ביקש מהחזן לקרוא אותו שוב); וטרייזנשטאט. כן. טרייזנשטאט תקבל רשימה נפרדת.

פנינה בפראג: חנות שכולה חתולים

ושנה טובה?

נו, נקווה.

ערב ראש השנה