קרוא וכתוב

פורסם במפנה 44, ספטמבר 2004

האם נשכיל ליצור חברה ישראלית פתוחה, הטרוגנית ופלורליסטית, שמכילה את השונים? האם אפשרות זאת עומדת בניגוד לקיומה של מדינה ליהודים, מדינה המממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית?

ישראל היא מדינת הגירה. אחוז ניכר מאזרחיה היהודים היגרו אליה ממדינות אחרות ואחוז ניכר מהם הם בניהם ובנותיהם של מהגרים. עצם השימוש במונח 'הגירה' בישראל איננו מקובל. נהוג להשתמש במונח 'עלייה', המצביע על משמעות נורמטיבית חיובית לפעולת ההגירה (היהודית) אל ישראל, לעומת המשמעות הנורמטיבית השלילית של 'ירידה' ממנה (emigration). מדיניות ההגירה של ישראל משמשת בספרות כדוגמה למדיניות הגירה שקוראת תגר על ההנחה כי הגבלת הגירה היא עניין מספרי באשר היא איננה מבוססת על פרמטרים כלכליים בלבד;  היא פתוחה לעלייה יהודית באשר היא וקלטה יהודים ללא תלות ביכולתם הכלכלית. טענה זאת מאותגרת על-ידי טענות שעל-פיהן המדיניות, במיוחד כלפי יהדות צפון אפריקה, היתה סלקטיבית גם במונחים של מעמד כלכלי. אך החשוב הוא כי הקריטריון הרשמי העיקרי, הבלעדי כמעט, לקליטת מהגרים בישראל הוא מוצאם הדתי/הלאומי ולא קריטריונים כלכליים או אחרים.

אבן הפינה במדיניות ההגירה של ישראל הוא חוק השבות שנחקק בשנת 1950 והתקבל בכנסת ללא מתנגדים. חוק זה הוא מרכיב אחד במכלול חוקי ההגירה לישראל, הכוללים לצדו גם את חוק האזרחות  ואת חוק הכניסה לישראל. חוק השבות מבטא, בשמו ובתוכנו, את הרעיון המרכזי של הציונות: שיבת העם היהודי אל ארצו. במילותיה של מגילת העצמאות, "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". ואכן, באופן מקורי ביקש זרח ורהפטיג, יוזם החוק, לכנותו 'חוק שיבת ציון' או חוק 'קיבוץ גלויות'. השם 'חוק השבות' שהתקבל לבסוף תואם למגמת השיבה (repatriation) שהוא ביטוי לה, ומרמז לשיבת ציון כפי שהיא מוזכרת במקורות. המונח 'שבות' – שיבה, חזרה אל המצב הקודם – מבטא היטב את הגישה כי המדובר כאן בשיבת בני הארץ אל ארצם, ולא במהגרים זרים. זוהי חזרה היסטורית, בזכות, אל ארץ אבות; שיבת ציון המוגשמת בידי אדם.

בפועל, חוק השבות איננו כה יוצא דופן כמו שנוהגים לחשוב: חוקים דומים נהוגים במדינות הבלטיות, למשל, והיו נהוגים בגרמניה עד לא מזמן. אך הוא איננו מתיישב עם תפיסה עקרונית-ליברלית, אשר מחייבת מדיניות הגירה פתוחה יותר, ובעיקר מבוססת על עקרונות אוניברסליים ובלתי-מפלים. הקושי המיוחד של חוק השבות שארצה לגעת בו כאן הוא השפעתו דווקא על הקהילה היהודית-הישראלית פנימה ועל כלל אזרחי המדינה, לא על המתדפקים על דלתות הארץ בבקשה להיכנס אליה.

מדינת ישראל לא רק מאפשרת ליהודים באשר הם להצטרף אליה; היא מעוניינת בכך. אינטרס  זה  אִפשר בזמנו את הקמתה של מדינת לאום לעם היהודי (ההחלטה על חלוקת הארץ התבססה בין השאר גם על ההערכה כי יהודים רבים נוספים יצטרפו למדינה היהודית העתידה לקום). אך גם כיום, קיומו של רוב יהודי בר-קיימא נתפס בעיני רובם המוחלט של אזרחי ישראל היהודים כתנאי להמשך קיומה הבטוח כמדינת היהודים. רבים מאלו שמכירים בכך שיש בחוק השבות בעייתיות עקרונית סבורים כי יש לשמר אותו לפחות כל עוד מצויה ישראל במצב של איום  הנתפס כאיום קיומי. מה גם שהביטחון בקיומה של ישראל כמדינת היהודים, שבתהליך השלום מלפני שנים אחדות נדמה כיציב יותר מתמיד ואף הולך ומוכר על-ידי שכנותיה ואויבותיה עד זה מכבר, התערער מאז אינתיפאדת 2000.

רבים מכאלו המכירים בכך שיש בחוק השבות בעייתיות עקרונית סבורים כי יש לשמר אותו לפחות כל עוד מצויה ישראל במצב של איום הנתפס כאיום קיומי.

האינטרס של ישראל בקליטת הגירה יהודית מתבטא בתכניות קליטה, הקלות מס וסל קליטה. אלו, בנוסף לעובדה שמדובר במדינה מפותחת, הופכים את מדינת ישראל ליעד הגירה מועדף. בעוד שמדינות אחרות מפעילות קריטריונים שונים במדיניות ההגירה שלהן, אל ישראל יכול לבוא כל יהודי, יהיה אשר יהיה מצבו הכלכלי. מרגע שחוק ההגירה המרכזי מבוסס על קטגורית היהודיות, עולה השאלה 'מיהו יהודי' במלוא חריפותה. לא פלא, אפוא, שחוק השבות תוקן ב-1970בעקבות פרשת שליט, למרות שזו לא נגעה ישירות לחוק השבות אלא לשאלת הרישום במרשם האוכלוסין של ילדים לאב יהודי ואם שאינה יהודייה. קביעת בית המשפט העליון כי יש לרשום אותם כיהודים עוררה סערה בקרב המפלגות הדתיות, שביקשו לסגור את הפרצה. כדי למנוע משבר קואליציוני ואולי גם מסיבות נוספות, תוקן חוק השבות ויהודי הוגדר לצורך החוק כ"מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת".  הסיפא נוסף לתיקון בעקבות פרשה אחרת – פרשת רופאייזן  – שבו סירב בית המשפט העליון להקנות לאח דניאל, יהודי שהתנצר והיה לנזיר כרמליטי, אזרחות מכוח חוק השבות, למרות שעל-פי ההלכה הוא נשאר יהודי גם לאחר המרת דתו. בד בבד, הרחיב החוק את הזכאות לשבות גם לבני משפחה לא-יהודים והקנה להם זכויות עלייה שוות. התיקון הרחיב את קטגוריית הזכאים לשבות, אך הפך את המצב המשפטי שנקבע בפרשת שליט, וביסס את הגדרת הזהות היהודית על תפיסה הלכתית  בעיקרה. [X=nextPage=X]

חוק השבות כשלעצמו איננו מקנה אזרחות, אך אחת הדרכים לקניית אזרחות על-פי חוק האזרחות היא שבות. למעשה, למעט סייגים המצוינים בחוק השבות, זכאי כל יהודי לעלות לישראל ולהיות לאזרח בה. בהביאו את החוק לכנסת, הכריז בן-גוריון כי מטרתו לבטא שזכות השבות היא זכותו ה"טבעית", האינהרנטית, של כל יהודי, הקודמת לחוק ולמדינה: "חוק זה קובע, שלא המדינה מקנה ליהודי חוץ-לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי, אם רק יש ברצונו להצטרף ליישובה של הארץ… חוק השבות אין לו דבר, עם חוקי הגירה, זהו חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית, חוק זה קובע את העקרון הממלכתי, אשר בכוחו הוקמה מדינת ישראל. זכותו ההסטורית של כל יהודי באשר הוא לשוב ולהתיישב בישראל…"

אלא שחוק השבות מגדיל לעשות ומחיל (בסעיף 4) את הקטגוריה של שבות על כל יהודי, גם כזה שנולד בארץ, וקובע כי דינו כדין מי שעלה לארץ מתוקף החוק. כך, עד 1980 קיבלו יהודים שנולדו בארץ אזרחות מכוח שבות ולא מכוח לידה, ורק לאחר שהוכנס תיקון בחוק האזרחות החלו יהודים – כערבים שנולדו בארץ ואחד מהוריהם אזרח – לקבל אזרחות מכוח לידה. אך סעיף 4 לחוק השבות נותר בעינו, מה שיצר תסבוכות משפטיות כפי שנראה בהמשך. סעיף זה חורג ממטרתו המוצהרת של החוק ומייעודו המרכזי, שהוא קיבוץ גלויות ומתן אפשרות לכל יהודי באשר הוא לעלות לישראל ולראות בה את ביתו הלאומי. בכך הוא לא רק מבקש ליצור שוויון בין כל היהודים, בין אם עלו בין אם נולדו בארץ, אלא גם לקבוע את מעמדם המועדף של היהודים בישראל כבעלי זכות היסטורית על הארץ. אין זה משנה, לעניין זה, אם מימש היהודי את זכותו זו טרם חקיקת חוק השבות או לאחריה.

כדי להבטיח רוב יהודי מוצק, יש לישראל אינטרס בהגדלת הרוב היהודי שלה ובקליטת יהודים לשם כך מצד אחד, ואינטרס לצמצם בהגירת לא-יהודים מצד שני. מדינות רבות מבקשות להגביל הגירה משום שמשאביהן מוגבלים והן מבקשות לשמר את פירותיה של מערכת הרווחה למי שעבד ליצירת הקרן (אם כי יש כיום גם מדינות הזקוקות להגירה כדי לקיים את המערכת הסוציאלית שלהן, שכן גידול האוכלוסין הטבעי שלהן הוא שלילי). ישראל מתייחדת בכך שאמנם משאביה מוגבלים, אך עקרונית עובדה זאת איננה משמשת כטעם להגבלת הגירה ככל שמדובר ביהודים, יהיו אשר יהיו משאביהם האישיים. האינטרס הלאומי גובר על האינטרס הכלכלי. אלא שהמתח נותר והתוצאה לצורך ענייננו כפולה: הטלת מגבלות נוקשות במיוחד על לא-יהודים, מטעמים לאומיים, ויישום מדיניות בוררת כלפי הקהילה היהודית פנימה: ניסיון לבדוק אם אכן המבקש יהודי כשר הוא ו"לעלות" על המתחזים להיות יהודים לצורך קבלת הזכאות לשבות. מדינות רבות מגבילות הגירה גם כדי לשמר את אופיין התרבותי. ייחודה של ישראל הוא שבהגדרתה ל'יהודי' לצורך הזכאות להגירה משמשים בערבוביה מאפיינים דתיים, משפחתיים ולאומיים, מה שיוצר תסבוכות משפטיות, טרגדיות אנושיות והליכים בעייתיים בשאלות של נישואים, גיור, אימוץ והמדיניות הננקטת כלפי מי שאינם יהודים. להלן כמה דוגמאות שאינן עוסקות בהיבט הסבוך ממילא של יחסי יהודים-ערבים (לא רק משום שהערבים הם ילידי הארץ ואינם מהגרים אלא גם על-מנת לנטרל טענות אפשריות שמדובר בניהול מדיניות רגישה ממילא בתנאים מורכבים של סכסוך לאומי אלים). דוגמאות אלו עניינן בהשלכות אחרות של מדיניות ההגירה הישראלית, בין אם השלכות על הקהילה היהודית-הישראלית בין אם על צביונה של מדינת ישראל כתוצאה ממדיניות זאת, צביון ההולך ונצבע בצבעים מאיימים מבחינת היחס לזר.

השלכותיה של מדיניות ההגירה

שתי הקבוצות העיקריות מבין תושבי ישראל הנפגעות ממדיניות ההגירה שלה, להוציא אזרחיה הערבים, הן עולים שאינם יהודים ומהגרי עבודה, יחד עם בני-זוגם וילדיהם. פרשות סטמקה ודימיטרוב, הנסקרות בקצרה להלן, מדגימות את היחס הקשה לזר שאינו יהודי ואת הבעייתיות שבחוק השבות גם ביחס לישראלים ילידי הארץ.

עולים שאינם יהודים: כאמור, מ-1970 מאמץ חוק השבות הגדרה הלכתית בעיקרה ל'יהודי' אך בד בבד מאפשר עליית יהודים עם בני משפחתם הלא-יהודים. תופעה זאת התרחבה מאד עם גלי ההגירה מבריה"מ לשעבר וכיום כ-290,000 עולים חדשים אינם רשומים כיהודים במשרד הפנים. חלק מבני משפחותיהם שהגיעו אתם אינם זכאי חוק השבות בשל נסיבות משפחתיות כמו גירושין וכיו"ב. הקושי נוצר מכך שאין חפיפה בין המעגל שנוצר על-ידי הסעיף המרחיב של חוק השבות לבין מעגלים אחרים המקנים זכויות וזכאויות, המצמצמים את הגדרת ה'יהודי' להגדרה הלכתית צרה או נאחזים בה על-מנת לשמר את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולהדיר ממעגל ההשתייכות המלא את מי שאיננו נחשב ליהודי. כך נוצר מתח בין המעגל הישראלי לבין המעגל היהודי: בעוד שרבים רואים עצמם כישראלים לכל דבר, משתתפים בשוק העבודה, ילדיהם מתחנכים בעברית ומשרתים בצבא, הם מודרים ממנו בשל אי-יהדותם. הדוגמא המובהקת ביותר היא הזכות להינשא. נישואים נערכים בישראל, מכוח חוק, על-פי ההשתייכות לעדה דתית ואין בה נישואים בין-דתיים. נישואי יהודים נערכים על-פי הדין הדתי ועל-כן מי שאיננו נחשב ליהודי על-פי ההלכה (למשל, בן לאב יהודי ולאם לא-יהודיה) או "פסול חיתון" אינו יכול להינשא בארץ. אך גם עצם מעמדה של אוכלוסייה זו נפגע. מספרם של ילדי העולים שהם חסרי כל מעמד בארץ נאמד בכ-83,000 (בנוסף, יש כ-140,000 ילדים נטולי אזרחות בישראל). השחקן הראשי בזירת ההדרה ממעגל הישראליות הוא משרד הפנים, בעיקר באמצעות מִנהל האוכלוסין. זה מערים קשיים שונים ומשונים בפני המבקשים להסדיר את מעמדם שלהם או של בני זוגם, תוך גילוי אטימות, שרירות-לב והתשת הפונים באמצעים ביורוקרטיים, כשבינתיים נמנעות מהם זכויות סוציאליות והם חשופים לגירוש או במקרים אחרים צריכים להמתין בחו"ל עד לקבלת אישור. המשרד מסרב לרשום במרשם האוכלוסין ילדים שנולדו לאב ישראלי ולאם זרה ואף לרשום אבות זרים לילדים ישראלים, מונע טיפול כהפעלת לחץ על-מנת לשנות רישום ועוד כהנה וכהנה עלילות.

גדלים כאן עשרות אלפי ילדים שלא הכירו מעולם את מולדתם, דוברי עברית ומעורים בחברה הישראלית, שלא רק שאין להם כל מעמד אזרחי בארץ אלא לעתים הם גם מחוסרי אזרחות כלשהי.

מהגרי עבודה/עובדים זרים: כמעט כל מדינות המערב המפותחות מתמודדות עם הגירת עבודה מהמדינות המתפתחות, הגירה שמניעיה כלכליים בעיקר. על-פי הערכת האו"ם, כ-120 מיליון בני-אדם בעולם הם מהגרי עבודה ובני משפחותיהם. כל המדינות מאפשרות הגירת עבודה ברמה זו או אחרת, שכן היא מסייעת לא רק למהגרים אלא גם מהווה מענה לצרכי הכלכלה והתעסוקה של המדינה הקולטת, שלעתים מגייסת באופן יזום מהגרי עבודה. למעט במדינות שבהן אין כלל קטגוריה של מהגרי עבודה אלא רק של מהגרים בכוח, אמורה הגירת עבודה אמורה להיות זמנית, כאשר העובדים שוהים במדינה למטרה מוגדרת ועוזבים אותה לאחר-מכן. אך בפועל מהגרים רבים נשארים במדינת היעד עם משפחותיהם. לצד הניסיון לווסת כניסה, מקיימות רוב המדינות מדיניות שילוב כזו או אחרת של מהגרי העבודה אל תוך החברה. בישראל נפתחו השערים באופן יזום בפני מהגרי עבודה עקב ההחלטה למצוא חלופה לפועלים הפלסטינים, עם הטלת הסגר על השטחים. פתיחת השערים לא לוּותה בהיערכות מתאימה מצד המערכות הרלוונטיות; היא אופיינה בהיעדר מדיניות ויד מכוונת והממשלה לא ראתה עצמה מחויבת לדאוג לזכויותיהם. על-פי האומדן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עמד בשנת 2000 מספר מהגרי העבודה בישראל על 240,000, כ-9% מכוח העבודה המקומי. במדינות רבות שהייתם של מהגרי-עבודה לא-חוקיים נוצרת עקב כך שתיירים או מהגרים מחליטים לעבוד ללא אשרת עבודה או כתוצאה מכניסה לא-חוקית למדינה דרך גבול יבשתי. בשוק העבודה הישראלי התופעה, לפחות בחלקה, מקיפה עובדים שהובאו לארץ כחוק עם אשרת עבודה, לעתים קרובות ביוזמת הממשלה, והסדר ייחודי של כבילה למעביד גורם להם להיהפך ל"לא-חוקיים" מרגע שהם עוזבים את מעבידיהם, תהא הסיבה אשר תהא, כולל פיטוריהם בידי המעביד וגם אם אשרת השהייה שלהם עדיין בתוקף. בשלב מסוים נחרדה הממשלה מיציר כפיה והקימה מִנהלת הגירה שפתחה בין השאר במסע גירוש נרחב של מהגרי העבודה הלא-חוקיים. התוצאה היא עובדים הנרדפים בידי המשטרה, כליאתם וגירושם ללא הליך הוגן, עובדים החוששים להגיע לטיפול רפואי שמא יוסגרו, משפחות שנותרות ללא אב שגורש, עושק וניצול, ושאר תופעות מזעזעות שאנו קוראים עליהן מדי יום מעל דפי העיתונים, שחלקן אף עומדות בניגוד למחויבויותיה הבינלאומיות של ישראל. במקביל נמשכת הבאת עובדים לארץ. [X=nextPage=X]
העובדה שאוכלוסייה זו היא מהמנוצלות והחלשות ביותר בישראל ידועה וסיבותיה מגוונות. לענייננו חשוב כי אין בישראל ערוצי השתלבות רשמיים למהגרי עבודה כפי שקיימים במדינות אחרות. בגרמניה, לדוגמה, לא רק שמהגרי עבודה זכאים להגנה סוציאלית ולשירותים חברתיים מתקדמים, אלא שקיימים ערוצים חוקיים רשמיים המאפשרים להם לקבל אזרחות בתנאים מסוימים. מדיניות זאת היא חלק משינוי חוקי ההגירה והאזרחות הגרמניים שעד 1991 התבססו על 'דין הדם' (שבו האזרחות מוקנית מכוח קרבה לאומית), כמו בישראל. בישראל מוגבלת שהייתם המקסימלית של מהגרי עבודה לחמש עד שבע שנים (ובתחום הסיעוד עד עשר שנים), והערוץ היחיד הפתוח בפניהם להתאזרחות במדינת ישראל הוא על-ידי גיור, שגם הוא רצוף בחתחתים. בפועל גדלים כאן עשרות אלפי ילדים שלא הכירו מעולם את מולדתם, דוברים עברית ומעורים בחברה הישראלית, שלא רק שאין להם כל מעמד אזרחי בארץ אלא לעיתים הם גם חסרי כל אזרחות. שכן ישראל איננה מאפשרת להם לקבל אזרחות בעוד שמדינת המוצא שלהם מקנה אזרחות מכוח 'דין האדמה' (שבו האזרחות מוקנית למי שנולד בשטחה המדינה). מדיניות זאת, המבטאת את החשש לצביונה היהודי של ישראל ואת אופייה המסתגר, מתבטאת גם במונח "עובדים זרים" המבליט את זרותם מול בני המקום וגם את תפיסתם כעובדים בלבד לעומת תפיסתם כמהגרים, גם אם מהגרי עבודה.

פרשת דימיטרוב: אזרחית ישראלית נישאה בישראל לזר (בנישואי פרגוואי) ולאחר זמן נולדה להם בת. האב הגיש בקשה לקבל אזרחות ישראלית וקיבל ממשרד הפנים אשרת תושב ארעי, שהתחדשה מדי שנה, במסגרת מה שמכונה "תקופת מבחן מדורגת" לקראת קבלת אזרחות. כעבור זמן נפרדו בני הזוג, האשה ביקשה ממשרד הפנים לבטל את ההליך המדורג לבעלה והמשרד החליט כי תוקף האשרה הארעית יפוג עם גירושיו מאשתו. הבעל עתר לבג"ץ וביקש כי בית-המשפט יורה למשרד הפנים להמשיך ב"מבחן המדורג" בעניינו עד לקבלת אזרחות ישראלית. או למצער, לקבל תושבות קבע מכוח היותו אב לאזרחית ישראלית. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי מדיניותו של משרד הפנים – לפיה אין בעצם הורותו של זר לקטין שהוא אזרח ישראלי כדי להצדיק להעניק לו מעמד של תושב קבע – הִנה מדיניות סבירה. בקשה לקיים דיון נוסף נדחתה. משרד הפנים טען בתשובתו לעתירה כי רק במקרים חריגים, שבהם מתקיימות נסיבות הומניטריות יוצאות דופן, יש בהורותו של זר לקטין שהוא אזרח ישראל, כדי להצדיק להעניק לו מעמד של תושב קבע. משמע, ילדה בת חמש צריכה, בנוסף לטראומה של גירושי הוריה, להיפרד מאביה, וקריעתו של אב מעל בתו הקטנה רק משום שאינו יהודי אינה בבחינת "נסיבות הומניטריות" המספיקות כדי להעניק לו ולוּ תושבות קבע. על פי פסיקתו של בית הדין האירופי לזכויות אדם, נחשב גירוש אב בנסיבות כאלו להתערבות בחיי המשפחה העומדת בניגוד לאמנה האירופית לזכויות אדם.

פרשת סטמקה: פרשה זו עניינה יהודים אזרחי ישראל שנישאו לזרים לא-יהודים וביקשו כי בני-זוגם יקבלו אזרחות מתוקף חוק השבות. בית המשפט העליון התבקש לקבוע האם ניתן להחיל את זכות השבות של בני משפחה גם על בני זוג זרים של יהודים אזרחי ישראל, משל היו יהודים שעלו ארצה, כך שיקבלו אזרחות מכוח שבות על-פי חוק האזרחות או למצער יקבלו הקלות בהתאזרחותם. מכיוון שהחוק איננו מבדיל בין יהודי ליהודי, נראה כי אין לקפח את זכותם של היהודים אזרחי ישראל לאזרח את בני-זוגם מכוח שבות, ממש כפי שעושה מי שעולה לארץ. ואולם בית המשפט קבע כי פרשנות כזאת איננה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק השבות, שהיא שיבת היהודים אל ארצם. התיקון השני לחוק שהתקבל ב-1970 הרחיב את הזכאות לשבות גם לבני משפחתם הלא-יהודים של העולים, נועד לאפשר את מימוש שבותם של יהודים מבלי להיפרד מבני משפחתם הלא-יהודים. לא זו בלבד, אלא שהחלת זכות השבות על בני המשפחה של אזרחים הארץ תפלה לרעה את האזרחים הלא-יהודים, הזהיר בית-המשפט. בפסיקתו קולע אולי בית המשפט לתכליתו של חוק השבות, אך מייתר ברובו את סעיף 4 לחוק. האמנם פשוט נשכח הסעיף מלב המחוקק כאשר תיקן את חוק האזרחות ב-1980 והוא נשאר כסרח עודף שאין בו חפץ? לחוק השבות אין רק משמעות סמלית אלא גם השלכות מעשיות. הלכת סטמקה יוצרת מצב שבו מי שעדיין איננו אזרח ישראלי אלא רק עולה נהנה מיותר זכויות במישור זה מאשר אזרח יליד הארץ. יהודי, קל וחומר ערבי.

היחס לזרים לנוכח הסכסוך היהודי-ערבי

טענת האפליה כלפי הפלסטינים נשלפת כאשר היא מסייעת לעמדה המתנגדת למתן אזרחות לילדי זרים אך נזנחת כאשר אפשר בעזרתה למנוע בואפן ממוקד איחוד משפחות של אזרחים ערבים.

הדוגמאות ליחסה של ישראל אל הזר מאלפות דווקא משום שלא מדובר ביחסי יהודים-ערבים. הן אינן ניתנות להסבר במדיניות הנובעת מסכסוך מדיני בתנאים דמוגרפיים יחודיים, שבהם הרוב היהודי במדינת ישראל לא רק שברירי אלא מהווה מיעוט באזור העוין את הפרויקט הלאומי שלו. נסיבות אלו יכולות להסביר סירוב לקלוט פליטים ואולי אפילו אי-נכונות להעניק איחוד משפחות במספרים גדולים לפלסטינים, אך לא את היחס הקשה אל הזר באשר הוא לא יהודי. עם זאת, יש גם ניסיון לקשור בין השניים. ראשית, יתכן כי הנכונות לקלוט מאות אלפי עולים שאינם נחשבים ליהודים על-פי ההלכה וחלקם אף אינם רואים עצמם כיהודים קשורה גם לחשש מפני איבוד הרוב היהודי והנכונות "להתפשר" על רכיב היהודיות על-מנת ליצור רוב ישראלי לא-ערבי מאסיבי יותר. שנית, יש המסבירים את אי-הנכונות להעניק מעמד אזרחי לילדי עובדי זרים, למשל, בכך שזה יחייב את ישראל להעניק מעמד שווה לילדי פלסטינים מטעמים של אי-אפליה. טענה זאת, שנשמעה באחרונה מפי משרד המשפטים, משונה לאור הנכונות לחוקק את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) ואף להאריך את תוקפו בחצי שנה נוספת. שכן חוק זה הופנה בבירור ובמפורש כלפי פלסטינים ופלסטינים בלבד (או בלשונו המכובסת, "תושבי אזור יהודה, שומרון וחבל עזה, למעט תושב יישוב ישראלי באזור"), שמהם הוא מונע זכות ישיבה בארץ במעמד כלשהו. נגד חוק זה תלויות ועומדות עתירות לבג"ץ, שיצטרך להחליט האם הוא מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכל הקשור לזכויות האזרחים הנישאים. אך מה באשר לאפליה כלפי הזרים, שהיא הסוגייה שהעלה משרד המשפטים בהתנגדותו לאזרוח ילדי עובדים זרים לעומת אזרוח ילדי פלסטינים? יש לציין כי על-פי הדין הבינלאומי הנוהג, שום מדינה בעולם איננה מחויבת להעניק את אזרחותה לזרים, למעט במקרים חריגים מאד של היעדר אזרחות. לכל היותר היא מחויבת, בנסיבות מסוימות, לאפשר לזרים מסוימים להיכנס לשטחה (כמו במקרה של פליטים הנמלטים מרדיפה). ועדיין, חובה על כל מדינה שלא לנקוט אפליה פסולה בהחלטתה לאלו זרים להעניק אזרחות.

דומה כי טענת האפליה כלפי הפלסטינים נשלפת כאשר היא מסייעת לעמדה המתנגדת למתן אזרחות ל(ילדי) זרים אך נזנחת כאשר אפשר בעזרתה למנוע באופן ממוקד איחוד משפחות של אזרחים ערבים עם פלסטינים. הן השימוש בה הן נטישתה משמשים להתמודדות עם "הבעיה הדמוגרפית".

השד הדמוגרפי מוער מרבצו גם בדברי ההסבר להצעת החוק החדשה שעברה לאחרונה בקריאה טרומית ובתמיכת ועדת השרים לענייני חקיקה, המבקשת להפקיע משר הפנים את סמכותו לאזרח מי שאינו זכאי לאזרחות מכוח שבות, קרי, לא-יהודים. במקרה הזה מדובר באי-מתן אזרחות למי שאיננו יהודי, לאו דווקא ערבי פלסטיני. כלומר המטרה היא לשמור על הרוב היהודי ככזה, לאו דווקא אל מול פני הסכסוך היהודי-ערבי.

ישראל בדור הבא: לאן פנינו?

הקשר בין מדיניות ההגירה של ישראל לסכסוך היהודי-ערבי, או היעדרו, חשוב מפני שהוא יקבע לא מעט את פניה של המדינה  מבחינה זאת. יש שיאמרו כי שינויו של חוק השבות איננו אפשרי כל עוד נתונה ישראל במצב של מלחמה וקיומה כמדינה יהודית איננו מובטח. על-פי עמדה זאת, כל עוד הסכסוך לא נפתר יש צורך בכלים המגינים על קיומו של הקולקטיב היהודי גם באמצעים בעייתיים מנקודת מבט ליברלית. אחרים יצדיקו בכך גם חקיקה בעייתית מאד כמו חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), בטענה שהבחנת פלסטינים בהקשר זה איננה אפליה פסולה. זאת משום שאיננה שרירותית אלא מתבססת על הבדל רלוונטי שהופך את היחס השונה אל הקבוצה הנדונה להבחנה מותרת. אם יחוקק חוק שבות במדינה פלסטינית, לכשתקום, הוא יאפשר לפזורה הפלסטינית לבחור האם ברצונה להגר לפלסטין או להישאר לחיות כמיעוט לאומי שווה זכויות בישראל ובמדינות אחרות, ממש כפי שאפשרות זאת עומדת בפני יהודים ברחבי העולם. פתרון  זה לוקח בחשבון את ממדיו הנוספים של הסכסוך כמו בעיית הפליטים שלא תוכל להיפתר באמצעים של חוקי הגירה רגילים אלא באמצעות הסכם פוליטי. אם לא יחוקק חוק כזה, תימשך הסיטואציה שבה חיים במדינה מיעוטים לאומיים שלא נהנים מקיומו של חוק דומה במדינת הלאום שלהם (או שאין להם כלל מדינת לאום). במצב זה מקבלים יהודים יחס מועדף על-פני אזרחים אחרים ולו בשל העובדה שהם בלבד זכאים לכך שבני עמם יעלו ארצה. זוהי סיטואציה המגלמת אי-שוויון וקשה להצדיקה, גם אם לא בלתי-אפשרי: הזכות להגדרה עצמית מגבילה במובן זה את מימושן של זכויות אחרות, ממש כפי שמאזנים בין זכויות אחרות לכשהן מתנגשות. תנאי הכרחי נלווה הוא שוויון זכויות מלא לערבים אזרחי ישראל.

יתכן שאי-אפשר לבודד לחלוטין את שאלת הסכסוך הלאומי משאלת מדיניותה של ישראל כמדינת הגירה. אך אפשר להתבונן במצב באופן שונה  ולקבוע כי היחס לזר שאינו יהודי ואינו ערבי – כמו מהגרי העבודה או העולים שאינם יהודים – הוא הוא האינדיקציה האמיתית לבעיה, שכן את היחס הזה לא ניתן "להצדיק" בקיומו של סכסוך לאומי אלים. מנקודת מבט זאת ניתן לשאול כיצד ייראו פניה של ישראל בדור הבא אם תימשך המדיניות הנוכחית והאם אפשר להעמיד לה אלטרנטיבה בת-קיימא?

התמונה שהוצגה כאן מבהילה מבחינות רבות. היא מציירת חברה מסתגרת ומתבדלת, שמדיניות ההגירה האתנוצנטרית שלה מחייבת אותה לעסוק באופן אובססיבי כמעט בשאלה "מיהו יהודי" ולהדיר כל מי שאיננו עונה לקריטריונים, הבעייתיים בפני עצמם. מציאות זאת היא כר פורה לצמיחתן של שנאת זרים וגזענות, רגשות שפעמים רבות מוסווים על-ידי דיון רציונלי בזכות לשמר תרבות. השאלה העקרונית האם מוצדק שמדינה ליברלית תשמור על קיומו של רוב לאומי או דומיננטיות תרבותית באמצעות חוקי הגירה חורגת מגדרו של המאמר הנוכחי. גם בהנחה שיש לקבוצות זכות לשמר את תרבותן, היא ללא ספק עומדת במתח ואף בהתנגשות עם זכויות אחרות. בישראל מוחרף המתח משום שההגדרה ל'יהודי' שאומצה לצורך חוק השבות היא הגדרה הלכתית בעיקרה, שאיננה רלוונטית עבור רבים. כיום המעגל הישראלי רחב יותר מן המעגל היהודי הצר, ומשתלבים בו גם מי שאינם עומדים בתנאיה הדרקוניים של ההלכה ומפרשיה הרשמיים. נוצרת אי-הלימה בין מעגל זה לבין ערוצי ההשתלבות הפורמליים, המקשים גם על הרוצים בכך להיות לחלק מהחברה הישראלית.

האם נשכיל ליצור חברה ישראלית פתוחה, הטרוגנית ופלורליסטית, שבמקום להדיר מכילה את השונים? האם אפשרות זאת עומדת בהכרח בניגוד לקיומה של מדינה ליהודים, קרי, מדינה המממשת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית? אני סבורה כי התשובה לשאלה השנייה שלילית, והתשובה לשאלה הראשונה תלויה בראש ובראשונה בנו ובאופן שבו נעצב את חברת העתיד של ישראל.

פתרון רדיקלי אחד הוא שינוי תפיסה והשתחררות מהנחות מקובלות שעל-פיהן צריכה להיות חפיפה בין התרבות הלאומית לבין המדינה: מתן ביטוי לתרבות הקבוצתית ושימורה ימומשו במסגרות קטנות יותר, תת-מדינתיות, בעוד שהמדינה תהווה מסגרת-על שתספק בעיקר את ההגנה החוקית על עצם קיומן של הקבוצות תוך שהיא מוודאת שזכויותיהם של היחידים בתוכן אינן נפגעות. בניגוד למצב השורר כיום, המדינה לא מתפקדת במודל זה כמדינת לאום קלאסית המבטאת את תרבותו של הרוב, אלא מחזיקה בתפקיד נייטרלי  יותר, של חלוקת משאבים והבטחת זכויות. אך נראה שטרם הבשילו התנאים הבין-לאומיים לפתרון כזה, המגיע לכלל ביטול מדינת הלאום במתכונתה המכורת לנו. ניתן לצטט בהקשר זה את מי שהיה חבר כנסת מטעם מפ"ם, יעקב ריפתין, שאמר פעם שהוא מוכן שמדינת הלאום תחלוף מן העולם, הוא רק רוצה רק להיות השלישי, לא הראשון… האמנם חייבת מדינת היהודים הצעירה, שהוקמה על חורבותיה של יהדות אירופה המושמדת, להיות הראשונה המוותרת על הגדרתה כמדינת לאום? התשובה שלילית, בעיקר לנוכח הסכנה שקיומו הקולקטיבי של העם היהודי לא יובטח באופן זה. אך מכך לא נובע כי מדיניות ההגירה שאימצה מדינת ישראל היא פונקציה הכרחית של היותה מדינת לאום. שינוי של מדיניות ההגירה והיחס לזרים הנגזר (בין היתר) ממנה הוא רצוי, חיוני ממש, מבלי להרחיק לכת עד כדי ביטול הגדרתה כמדינת הלאום של העם היהודי. אין שום מניעה להרחיב את מעגל הזהות וההזדהות כך שנוכל לכלול בתוכו את הרבים המעוניינים להשתלב בחברה הישראלית מבלי לאיים על תרבותה. מודל אפשרי כזה מחייב את הרחבת המושג של  'יהודי' אל מעבר לגדריה הצרים של ההלכה מצד אחד, ושל שינוי מדיניות הקליטה של ישראל מצד שני.

יש לראות, עם זאת, כי האפשרות המומלצת, ההכרחית כמעט, של ישראל פתוחה וּמכילה מחייבת יצירתו של דבק מלכד אזרחי, שיש הטועים לראות בו את כור ההיתוך הישן והידוע לשמצה. חברה אזרחית אין משמעה דיכוי ההבדלים התרבותיים והיא אפשרית תוך מתן כבוד לַשוני. אך חברה אזרחית חזקה היא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת מהגרים פלורליסטית, כפי שאנו למדים מנסיונה של ארצות-הברית. היא מחייבת יצירת ליבה אזרחית של מחויבות לערכים מסוימים, גם אם ערכים פורמליים בעיקרם כמו כללי משחק דמוקרטיים ונורמות של שלטון החוק, אך גם הגנה על זכויות האדם. על כלל האזרחים יהיה להכיר במחויבות ההכרחית להגנה זאת כדי לשמור על הרעיון החיוני שהחברה או התרבות הקבוצתית נועדה לבני-האדם ולא ההיפך. המחויבות לליבה האזרחית הזאת דרושה כדי שריבוי התרבויות לא ייהפך מגורם המחזק את החברה ומגוון אותה, לגורם המפורר אותה לכלל קבוצות אינטרס הנאבקות זו בזו ללא כל מחויבות לאינטרס הכללי של שימורה כמסגרת התומכת בחייו, בכבודו ובאושרו של היחיד.