פורסם בהארץ 22.9.04
פינוי היישובים מהשטחים הוגדר לאחרונה, בגילוי דעת של אנשי ימין, "פשע נגד האנושות". הפרופ' יצחק זמיר ("גילוי דעת מעודד הפקרות", הארץ, 19.9) צודק במסקנתו כי אין מדובר בפשע כזה, אך אינני סבורה כי יש לחפש את ההגדרה לו בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. לפי חוק זה, מעשה שהוא בגדר פשע כלפי האנושות נעשה רק בתקופת השלטון הנאצי בארץ עוינת. המושג "פשעים נגד האנושות" אמנם נולד במשפטים נגד הפושעים הנאצים, אך פשעים אלה אינם מתמצים במעשיהם, ולצערנו מאז מלחמת העולם השנייה הם שבו והתרחשו במקומות שונים בעולם. מדובר כיום בקטגוריה במשפט הבינלאומי, ובו יש לחפש את הגדרת המונח ופירושו.
הגדרה כזאת מוצעת באמנת רומא, המהווה את חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC). הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם סעיפים 7.1 ו-7.2. הראשון קובע כי "פשע נגד האנושות, למטרות האמנה הנוכחית, הוא כל אחת מהפעולות הבאות כאשר היא מבוצעת כחלק מהתקפה נרחבת או שיטתית על אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה כי מתקפה כזאת מתקיימת". מתוך 11 הפעולות שהסעיף מפרט, מבקשים מתנגדי הפינוי להיאחז בסעיף קטן ד': "גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה". סעיף 7.2 מפרט את יסודות העבירות לצורך הסעיף הקודם. והנה, סעיף קטן ד' קובע כדלקמן: "'גירוש או טרנספר כפוי של אוכלוסייה' משמעם עקירה כפויה של האנשים הנדונים על ידי גירוש או אמצעי כפייה אחרים מהשטח שבו הם נמצאים כחוק, ללא עילות המורשות במשפט הבינלאומי".
רשויות השלטון בישראל נקלעו לתסבוכת לא פשוטה, שכן הן מעולם לא הכירו באי חוקיות ההתנחלויות
סברו מתנגדי הפינוי כי מצאו אַלְיָה בדמותו של המשפט הבינלאומי להתגדר בה – והנה קוץ. שכן לפי אותו משפט בינלאומי עצמו, נוכחותם בשטח שממנו מבקשים לפנותם איננה חוקית כלל ועיקר. סעיף 49 לאמנת ז'נווה הרביעית אוסר על הכוח הכובש להעביר את אוכלוסייתו לשטח הכבוש. גם לולא היתה אמנת רומא קובעת במפורש כי גירוש או טרנספר כפוי הוא פשע נגד האנושות רק כאשר מדובר בשטח שבו נמצאים המגורשים כחוק, מובן כי המשפט הבינלאומי לא יכול לקבוע כ"פשע" או אפילו כ"עבירה" פעולה שנועדה לבטל מצב שהוא עצמו מגדיר כלא חוקי.
כאן מסתיים העניין לגבי מי שמכיר בתקפותו ובתחולתו של המשפט הבינלאומי. מובן שגם הוא וגם שלטון החוק בישראל פנימה מעולם לא היו נר לרגליהם של מנהיגי המתנחלים, וניסיונם להיאחז כעת בקטגוריות משפטיות המקובלות במשפט העמים מצטייר כנלעג. רשויות השלטון במדינת ישראל, לעומת זאת, נקלעות כאן לתסבוכת לא פשוטה, שכן הן מעולם לא הכירו באי חוקיותן של ההתנחלויות לפי המשפט הבינלאומי. גם בג"ץ סירב באופן שיטתי לקבוע שההתנחלויות נוגדות את המשפט הבינלאומי. לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי כיום ההתנחלויות הן אחת הסיבות העיקריות לסירובן של ממשלות ישראל להכיר בכך שאמנת ז'נווה הרביעית חלה בשטחים, אף שישראל היא צד לאמנה לאחר שהממשלה חתמה עליה ואישררה אותה. כיצד תוכל ישראל הרשמית להתנער מהאשמה שבביצוע טרנספר המגיע לכדי פשע נגד האנושות, אם לשיטתה מדובר בישיבה חוקית של אזרחים בשטח שממנו היא מבקשת כעת לפנותם? זוהי רק דוגמה אחת לקשיים שאליהם נקלעה ישראל בגין מדיניות ההתנחלות שלה בשטחים הכבושים, שהורתה עוול ואחריתה פשע.
מי שהרחיב את ההתייחסות המזלזלת "או"ם שמום" גם להוראות המשפט הבינלאומי ימצא, בפנותו להישען עליו, כי נקלע לדרך ללא מוצא. משפט זה הולך ומתבסס כמסד שאין לו תחליף במציאות הבינלאומית המודרנית, ומוטב לה לישראל שלא להוציא עצמה מכללו, גם אם המחיר כואב ועם כל האמפתיה למי שעומדים להיעקר מבתיהם.
