בעקבות הפיגועים האחרונים בסיני והוויכוח סביב ההתרעות ואי-ההישמעות להן, נשאלתי האם לדעתי היתה צריכה ממשלת ישראל לסגור את הגבול היבשתי עם מצרים כדי למנוע מעבר של ישראלים לאזור.
פעולה כזאת היא ודאי קיצונית מאד ויש לה פוטנציאל בעייתי מבחינת היחסים עם מצרים עד כדי תקרית דיפלומטית. אבל אותי מעניינים יותר היחסים בין האזרחים לממשלתם בהקשר זה, וכאן מדובר במעשה פטרנליסטי: כפייה על אדם את טובתו. האם ראוי כי מדינה ליברלית תעשה זאת או שעליה להסתפק באזהרה ולהשאיר את המסקנות המעשיות לכל אחד ואחת, על-פי מיטב שיפוטם? זאת, כמובן, לא הדוגמא היחידה של פטרנליזם שאנו חיים אִתו במישור זה. מחייבים אותנו לחגור חגורות בטיחות, לדוגמא, כדי לא להזיק לעצמנו. אמת, שכמעט כל מעשה פטרנליסטי ניתן להצדיק בנימוקים לא-פטרנליסטיים, למשל בכך שעלוּת הנזק שעלול להיגרם נופלת על המדינה.
ג"ס מיל
האם מותר להגביל זכויות לא בגלל הפוטנציאל של נזק לאחרים אלא בגלל הפוטנציאל של נזק עצמי? זוהי שאלה העומדת במרכזו של דיון פילוסופי ארוך ימים. אפילו ג'ון סטיוארט מיל, שבמסתו 'על החירות' קבע את עיקרון ההיזק – על-פיו מותר להגביל את חירותו של אדם רק אם הוא מזיק לאחרים – מכיר בכך שקיימים חריגים לעיקרון אנטי-פטרנליסטי זה, חלקם פטרנליסטיים. במשל הגשר הרעוע שלו הוא מצביע על נסיבות כאלו, שבהן אדם אינו יודע שהגשר שהוא עומד לחצות איננו בטוח. לא נותר זמן להזהירו ובהנחה שהוא שואף חיים, מותר גם "לתפסו ולהשיבו אחור" כדי למנוע ממנו זאת; קרי, להפעיל כוח, כפגיעה מוצדקת בחירותו. כנ"ל לגבי האיסור על אדם למכור עצמו לעבדות. חריג נוסף שהוא קובע נוגע לילדים.
חשוב לראות, עם זאת, כי סגירת הגבול היבשתי עם מצרים איננה בבחינת פגיעה בזכות היציאה מן הארץ (לעומת סגירת כל נתיבי האוויר לישראל או איסור על אדם ספציפי לצאת מהארץ, בכל דרך). זכותו של כל אדם לצאת מכל ארץ כולל ארצו מובטחת באמנות בינלאומיות כמו האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. לעומת זאת, הזכות להיכנס לארץ כלשהי מוּבטחת בה רק לאדם שזוהי "ארצו". או במדויק יותר, אין לשלול מאדם באופן שרירותי את זכותו זו להיכנס. על-פי הפרשנות המוסמכת של ועדת זכויות האדם של האו"ם המנטרת את אותה אמנה, ב"ארצו" לא מדובר רק במדינת אזרחותו של אדם אלא בזיקה רחבה יותר לארץ. ברוב המדינות, עם זאת, מובטחת בפועל הזכות הקבועה להיכנס לארץ לאזרחים. זוהי אחת מהזכויות המועטות שהן בלעדיות לאזרחים וממנה נגזרת הזכות (שאינה מנויה רשמית) שלא להיות מגורש. שכן אם מותר לכל אזרח בכל עת להיכנס למדינתו, אין משמעות לגירושו ממנה. ישנה, אפוא, אי-סימטריה בין הזכות לצאת ממדינה לזכות להיכנס אליה. הראשונה מוענקת לכל אדם באשר הוא, השני – לאזרחים או בעלי זיקה מיוחדת לארץ. גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מבטא את אי-הסימטריה הזאת, בסעיף 6 הקובע: (א) כל אדם חופשי לצאת מישראל; (ב) כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל. (ההדגשות שלי).
עדיין, ניתן להגביל זכות זו. כשמדובר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תיבחן ההגבלה על-פי פסקה 8 – פסקת ההגבלה – המתירה להגביל את הזכויות המנויות בַּחוק ובלבד שההגבלה נעשית בְּחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. כשמדובר באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, קיימת פסקת הגבלה פנימית בסעיף 12.3, המתירה להגביל את הזכות לצאת מן הארץ ואת חופש התנועה ובחירת המגורים בתוך המדינה, רק בהגבלות הנעשות על-פי חוק, כדי להגן על הביטחון הלאומי, הסֵדר הציבורי, בריאות הציבור או המוסר או זכויות וחירויות של אחרים, כשהן עקיבות עם זכויות אחרות המוכרות באמנה. בנוסף קיים סעיף 4, המתיר למדינה לגרוע ממחויבויותיה באמנה משהוכרז רשמית על מצב חירום כללי המסכן את חיי האומה (מלבד סעיפים מסוימים המגינים על זכויות שיש להבטיח גם בנסיבות אלו).
נראה כי השאלה האם מותר להגביל את חופש התנועה של אדם ואת זכותו לצאת מן הארץ לא כדי להגן על זכויותיהם של אחרים אלא כדי להגן על זכויותיו הוא, כלומר ממניעים פטרנליסטיים – איננה מקבלת באמנה תשובה ברורה. קריאה דווקנית תציע שלא, אם כי כידוע במקרים רבים מורחב המושג של "ביטחון לאומי" או "סדר ציבורי" כך שהוא כולל גם עניינים אלו, כמו גם אחרים.
