בל קנטו, מאת אן פאצ'ט
למסיבת יום-הולדת של איש עסקים יפני, הנערכת בביתו של סגן הנשיא במדינה דרום-אמריקנית מתוך תקווה כי תניב השקעות, מוזמנת מאמריקה כוכבת האופרה האהובה עליו לביצוע מיוחד של שישה שירים. אל המסיבה הזאת מתפרצים אורחים לא קרואים: חבורה של טרוריסטים המבקשת לחטוף את נשיא המדינה, שהמודיעין הלקוי שלה הצביע על כך כי ישתתף במסיבה. אלא שהנשיא ביטל ברגע האחרון את השתתפותו והטרוריסטים "נתקעים" עם חבורה שעיקרה דיפלומטים ואנשי עסקים.
מכאן ואילך מתפתחת מערכת יחסים מיוחדת במינה בין בני-הערובה לבין עצמם ובינם לבין שוביהם. לא, למרות מה שאפשר היה לשער, לא מדובר ב"תסמונת סטוקהולם" הידועה, שבה בני-ערובה מפתחים הזדהות עם שוביהם (ר' תיבה). כאן מדובר במציאות חיים שלמה ההולכת ומתפתחת עם החיים בבית הגדול, שבו נשארים רק הגברים וזמרת האופרה, על היחסים האישיים הנרקמים ביניהם והיכולת שלהם – ושלנו כקוראים – להבחין בפרטים ובייחודם בתוך הקבוצות. החיים האלו הופכים לחזוּת הכול עבור בני-הערובה, עד כדי כך שחלקם תוהים האם הם רוצים בכלל להשתחרר, כה קסום הוא פסק-הזמן הזה מהחיים האמיתיים שבחוץ. זוהי, כמובן, הַקְבָּלָה לחוויה העוברת על קוראי ספרות באשר היא – כניסה לעולם שהוא עולם בדוי שלם, תחליף למציאות החיצונית גם אם מחקֵה אותה לעיתים, ועולם שלא כל-כך רוצים לצאת ממנו אם הספר טוב.
לראשונה שמעתי על בֶּל קַנטוֹ לפני יותר משנה וחצי. התארחנו בליל-הסדר בביתם של ידידים בניו-יורק והאשה, שבשיחות עמה עמדתי על טעמה הספרותי, קראה בו באותה תקופה. מאז זכרתי את השם ושמחתי לראות כי תורגם לעברית. בתחילת הקריאה התחושה העיקרית היתה של אכזבת-מה, שכן התרשמתי כי הספר סתמי ומִתְחכֵּם. אבל על קסמו המסוים עומדים ככל שמתקדמים בקריאה בו. המסֵכות של התפקוד החיצוני, של ההישגים ושל התארים מוּרדות אט אט, ותחתן נחשפים פנים כֵּנים ואנושיים יותר. תקופה כזאת של שבי יכולה להפוך לסיוט עלי אדמות, גם אם החוטפים בסופו של דבר רחוּמים כמו בבל קנטו. עצם החיים הצפופים ללא יכולת לצאת או להתנתק מהאחרים, הבדלי האופי בין האנשים, נטיות השתלטות וכן הלאה – כל אלו עלולים להביא לגיהנום. אן פַּאצֶ'ט בחרה ליצור כמעט גן-עדן, שבו משכילים בני-האדם להתחשב זה בזה ונוצַרים ביניהם קשרים חמים ומעודנים. הייתכן כי החיים יכולים להיות "שירה יפה", כשם הספר? האידיליה הזאת נקטעת במעשה אלימות נורא בסופה, המחזיר אותנו באחת לחיים "האמיתיים" ולשיקוליהם. אך גם אז דואגת פַּאצֶ'ט לרַצות אותנו באֶפּילוג מנחם, בדרכו.
תסמונת סטוקהולם קיבלה את שמה מחטיפת בני-ערובה שאירעה בסטוקהולם ב-1973. לאחר 6 ימי שבי בבנק, התנגדו כמה מבני הערובה לניסיון החילוץ וסירבו לאחר מכן להעיד נגד חוטפיהם. אולי הארוע הזכור ביותר שמדגים את התסמונת הוא זה של היורשת פטי הרסט, שנחטפה בארה"ב ב-1974 בידי ארגון פוליטי, היתה לשותפה בקבוצה וסייעה להם בכמה מעשי שוד.
