דווקא בשבוע שבו פירסמה אריאנה מלמד מאמר נוקב נגד תרבות הטוקבקים ברשת, בחר אתר האינטרנט של הארץ להתחיל לפתוח את מאמריו לתגובות. במשורה, לא לכל מאמר, יותר בפורמט של הניו-יורק טיימס (שהם היו מתים להידמות לו בכלל) מאשר של Ynet, ובכל זאת. Ynet, כן. לאתר הזה שמורות "זכויות" רבות בהשחתת השיח האינטרנטי, בהחליטו שכל ידיעה חדשותית, ככל מאמר, צריכים לשאת שובל של הודעות עם סימני קריאה. נשאלת השאלה מדוע בחר הארץ להצטרף. למרות שמאד יתכן שאין קשר, הרי בעיני זהו שלב נוסף בשינוי שעובר על העיתון הזה מאז התחלף שם העורך, ולא לטובה: פחות מה לקרוא ומוסף מצהיב והולך. לפני כמה חודשים פתח הארץ למגיבים פורום של סוף שבוע באתרו, שנעלם בקול דממה דקה. קשה להבין במה הוא יוצא נשְׂכּר מהצטרפות לתרבות הקלוקלת הזאת.
מנסיוני האישי למדתי שרק דבר אחד מרגיז גולשים מסוימים ברשת באותה מידה כמו דעה שהם לא מסכימים לה: העובדה שאין להם אפשרות להגיב לה. כן, גם אני מכירה את התחושה הזאת שממש מדגדג באצבעות לכתוב את מה שלדעתי השמיטה הכותבת, או להאיר היבט נוסף שראוי להתייחס אליו. נאמר כבר פעמים רבות ששיח הרשת בארץ נוטה להיות אלים וגס רוח, שמספיק אחד שמטיל בוץ כדי ללכלך את כיכר העיר ושרשאי בעל אתר להשאיר את אתרו נקי מלכלוך כזה. אבל מעבר לכך, המגיבים הכועסים יוצאים מנקודת הנחה שאתרים ברשת חייבים לתת להם להגיב, כאילו מתהפכים סדרי עולם או נפגע חופש הביטוי שלהם בכך שאפשרות זאת נמנעת מהם. משל היתה להם זכות מוקנית להגיב באתרו הפרטי של מאן דהוא. ובכן, אין זכות כזו. אפילו לא אקסיומה שאין להרהר אחריה של תרבות הרשת. האינטרנט, לעומת זאת, הוא מקום גדול ופתוח, וכל אחד יכול לפתוח בו אתר, לכתוב בו על מה שמעניין אותו ולהביע בו את דעותיו. ישנם אתרים שנועדו להיות פורומים להבעת והחלפת דעות ויש אתרים שרוצים להיות משהו אחר.
