אחת התופעות המגוחכות, עד כדי פאתטיות, בתקשורת, היא התופעה של עיתונאֵי חצר. אותם עיתונאים שכל כתבה שנייה שלהם (או כל תכנית רדיו/טלוויזיה) מצטטים, מראיינים או מפארים את האדם שאִתו פיתחו יחסי סימביוזה (בלי שמות). זה משרת את האג'נדה של אותה פרסונה, וככל הנראה גם מקל על העבודה העיתונאית, שהחומר מוגש לה לעוס ומוכן, אבל הסימביוזה הזאת לא טובה לחופש המידע ולא לחופש העיתונות. כשהתופעה הזאת חוזרת על עצמה ונהפכת לדפוס קבוע, היא אף לא עושה טוב בעיני לנְשׂוּאֵי הכתיבה; גם הם וגם זרזירי העט שלהם יוצאים נלעגים משהו. ואם חשבתם שבשׁוֹעֵי הארץ מדובר, קשרי הון-שלטון-ותקשורת – לא רק: גם לפעילים חברתיים יש עיתונאֵי חצר משלהם, המרעיפים עליהם סופרלטיבים מביכים. אמנם הפעילים הללו, כידוע, לעולם לא דוחפים את עצמם בעזרת העיתונאים, רק את תפיסת העולם… אבל בעוד שלגיטימי שאנשים ירצו לקדם את עצמם ואת פועלם, כשעיתונאים נהפכים לעט להשכיר הם מועלים בתפקידם.
פלא בעיני שהעורכים לא שמים מחסום לתופעה הזאת, שלא מוציאה שם טוב לעיתונאים שלהם ולעבודתם. בהתחלה זה נראה מגוחך. בסוף זה נעשה מביש.
