המיית הסנונית מאת רפיק שאמי. מגרמנית: ארנו בר. שוקן, 2004, 263 עמ'
פורסם במעריב, 19.11.2004
כמו בסיפורי אלף לילה ולילה, גם כאן יש סיפור מסגרת וסיפורים לרוב המסופרים בתוכו. בניגוד למקור, בהמיית הסנונית לא מדובר בשימוש באמנות הסיפור על-מנת להינצל ממוות, אלא משעמום. לוטפי מגיע לחתונה בכפר נידח בסוריה במצוות המיילדת שלו. סיפוריו עוד יחשפו את המקום החשוב שהיא תופסת בחייו כאשת סוד ומדריכה. הוא בא לחתונה כדי למלא את מקומה, ודוחה לשם כך את נסיעתו בחזרה לגרמניה, שמשמשת כביתו מאז עזב את סוריה.
בחתונה הוא מתחבר אל אחי הכלה. בניסיון משותף להתחמק מהחובות המשמימות הכרוכות באירוח והתארחות בני שבוע ימים, מנעים לוטפי לברכאת את זמנם המשותף בסיפורים על הרפתקאותיו המסעירות בדמשק ובפרנקפורט. וכמו ברכאת, גם אנו, הקוראים, מרותקים.
בסיפורים שוזר רפיק שאמי, באמצעות המספר בן-דמותו, את ילדותו בסוריה עם הגירתו לגרמניה והשתלבותו בה. סיפורו של לוטפי הילד הוא סיפור חייו הקשים של נער שחום-עור בסוריה, שאבותיו הגיעו אליה מאפריקה ועד היום נחשבים צאצאיהם ל"כושים" נחותים הסובלים מגזענות בשל צבע עורם. אבותיו האפריקנים של לוטפי בנו בסוריה כפר, שנראה כהעתק מושלם של כפרם המקורי. האגדה שליוותה את ילדותו סיפרה, כי בבוא העת יעוף הכפר כולו בחזרה לאפריקה, כמו סנונית. עד אז, תקנן בלב כל אחד מצאצאיהם סנונית שתנחה אותו אל מחוז געגועיה.
במקרה של לוטפי, כמהה הסנונית שבלִבו דווקא אל שוק הפשפשים שבפרנקפורט. שם, מכל המקומות שבעולם, הוא מוצא את ביתו האמיתי. את החופש שהוא כה זקוק לו, את אהבתו מולי, את חבריו המהגרים, הקרועים בין שתי ארצות, מבקשים להשתחרר מכבליה של המולדת אך מתגעגעים אל יופייה, מנהגיה, טעמיה וניחוחותיה. אינספור פעמים נעצר לוטפי בגרמניה, שבה הוא שוהה באופן לא-חוקי. בכל פעם הוא מבטיח לבלש העוצר אותו שהוא עוד יחזור, כמו הסנונית באביב השבה אל קינה. והוא אכן עושה זאת, בכל פעם עם דרכון מזויף הבורא עבורו אישיות בדויה חדשה.
רפיק שאמי חי בגרמניה למעלה משלושים שנים. הוא כותב בגרמנית ומיטיב לתאר בספר שלפנינו את הזרות שחשים מהגרים הן כלפי המולדת, שאותה עזבו, והן בארצם החדשה, שבה לעד יישארו זרים.
פעמים רבות תהיתי איך מוצאים סופרים את חומר הגלם שלהם? איך הם הופכים את החימר הפשוט, שממנו מורכבים חייהם של בני-האדם, לזהב של הסיפורים שאנו מתענגים עליהם. שאמי נמנה עם מי שניחנו בכישרון לראות בכל אֵרוע פוטנציאל סיפורי, ובעיקר לספר אותו בצורה מרתקת ומהנה, המחזירה לאמנות הסיפור הפשוטה את שמה הטוב. ואולי הסוד הוא שאנחנו קוראים ממש כמו מי שמספר – כדי לא להשתעמם.
קרוא וכתוב 