"בצה"ל מתחשבים בלוחמות ולא בדתיים", זוהי כותרתה של ידיעה בהארץ מהיום, שעל-פיה בעוד שקיימת מודעות בצבא לצרכיהן של הלוחמות ולחשיבות שילובן ביחידות הקרביות, אין התחשבות דומה בדרישות הלגיטימיות של לוחמים דתיים, הנפגעים מכך.
נשמע ממש לא בסדר. ומה הן אותן "דרישות לגיטימיות"? – דרישות שוועדה מיוחדת קמה לשבת על מדוכתן, שכן עצם צירוף נשים ליחידות אלו פוגע ברגשותיהם הדתיים של החיילים. אחד הכללים שקבעה הוועדה הוא שמירה על זכותם של חיילים דתיים לשרת במסגרת שבה אין לוחמות.
עיון קצת יותר מעמיק בסוגייה מעלה כי לא ברור כלל כי אלו הן דרישות לגיטימיות. להבהרת הנקודה אעזר במושג 'העדפות חיצוניות,' שרונלד דבורקין מנתח בספרו Taking Rights Seriously. העדפות חיצוניות הן לא העדפות אישיות, כמו העדפות של אדם לקבל חלק שווה בהקצאת טובין או הזדמנויות כלשהם. אלו הן העדפות לגבי העדפות של אחרים, כמו העדפות לגבי הקצאת טובין והזדמנויות לאחרים. למועמד לבן לבית-ספר למשפטים, לדוגמא, יכולה להיות העדפה אישית לגבי תוצאות הסגרגציה, משום שמדיניות כזאת משפרת את סיכויי הצלחתו, או העדפה חיצונית לתוצאות אלו משום שהוא בז לשחורים וסולד מסיטואציות חברתיות שבהן יש עירוב גזעים.
על-פי דבורקין, כאשר טיעון תועלתני שוקל יחדיו את שני סוגי ההעדפות, נשחת אופיו השוויוני,
"משום שהסיכוי להצלחת העדפותיו של כל-אחד יהיה תלוי לא רק בדרישות של העדפות אישיות של אחרים למשאבים מוגבלים, אלא גם בכבוד ובהערכה שהם רוכשים לו או לדרך חייו. אם העדפות חיצוניות מפירות את האיזון, העובדה כי מדיניות משפרת את מצבה של קהילה במובן התועלתני איננה מספקת הצדקה המתיישבת עם זכותם של אלו שהיא מקפחת לקבל יחס שווה."
זה בולט במיוחד כאשר לחלק מהאנשים יש העדפות חיצוניות הנובעות מתיאוריות פוליטיות שהן עצמן מנוגדות לתועלתנות:
"הבה נניח כי אזרחים רבים, שאינם בעצמם חולים, הם גזעניים בעמדתם הפוליטית, ולכן מעדיפים כי תרופה נדירה תינתן לאדם לבן שזקוק לה ולא לאדם שחור הזוקק לה יותר. אם התועלתנות תחשב העדפות פוליטיות אלו על-פי הערך הנקוב שלהן, היא תביס את עצמה מנקודת המבט של העדפות אישיות, משום חלוקת התרופה לא תהיה תועלתנית כלל. ובכל מקרה, בין אם תביס את עצמה בין אם לאו, החלוקה לא תהיה כלל שוויונית במובן שהוגדר. שחורים יסבלו, עד לדרגה התלויה בכוחה של ההעדפה הגזענית, מן העובדה כי אחרים חושבים שהם פחות ראויים להערכה ולכבוד". (תרגום חופשי שלי).
תחשיב תועלתני מתבסס על גישה שוויונית במובן הצר והפורמלי לכל אדם, שנחשב בדיוק כמו זולתו לצורך התחשיב. הבעיה עם העדפות חיצוניות לא מתרככת, נהפוך הוא, אם בודקים אותן על-פי השקפת עולם זכותנית (מבוססת זכויות) ואנטי-תועלתנית. יש לי זכות להיחשב כשווה ולכן שהעדפותי – להיות ביחידה לוחמת, בדוגמא הזאת – יקבלו שיקול שווה. אין זו אותה זכות לתבוע שאנשים אחרים לא ישרתו ביחידה שלי רק כי הם נשים (תנסו אתיופים, אולי אז האופי הגזעני של התביעה ייראה יותר ברור). רק לכאורה זה נראה כהעדפה אישית שיש לכבד, למעשה זוהי העדפה חיצונית לחלוטין. העדפות חיצוניות הן בעלות אופי חמקמק; הבעיה אִתן היא שבעודן יוצרות מצג שווא של שוויוניות, הן משחיתות את האופי השוויוני של הטיעון. כשמדובר בפרקטיקה שהשירות בה מוטל כחובה על כלל האזרחים, כמו הצבא (עלק), אי-אפשר לומר לאדם – אז אל תשתתף. אבל זה לא אומר שכל דרישה שהוא מציב למוסד שבו מדובר היא דרישה לגיטימית. לכאורה כשמדובר במוסדות וולנטריים הבעיה מתקהה. אם מכללה מקימה קמפוס מיוחד לחרדים, האם עליה להיענות לדרישתם כי נשים לא תלמדנה שם? למעשה, גם כשמדובר בארגונים וולנטריים המדינה מחויבת להבטיח זכויות אדם שכן לכל אזרח ואזרחית הזכות שלא להיות מופלה גם על-ידי גורמים אחרים, לא מדינתיים. קל וחומר כשמדובר במוסדות המומנים על-ידי המדינה כמו הצבא, או להבדיל תמיכה חלקית בבית-כנסת (שוב נסו את הדוגמא של אתיופים כדי לראות אם הייתם מסכימים שבתי-כנסת יגדרו אותם ב"עזרת אתיופים"…). הדרישה הזאת נמצאת במתח עם חירותו של אדם להשתמש בנכסיו הפרטיים כראות עיניו, ולכן הנטייה בדרך-כלל היא לא להגביל את חירותו של אדם למי להשכיר את דירתו, למשל, לעומת את החירות לבחור את מי לא להכניס לבריכה או למועדון, שגם אם הם בבעלות פרטית הם נועדו לספק שירות לציבור.
מנקודת מבט זו ניתן לומר כי חלק גדול מהבעיות שמציבה פרקטיקה דתית לתפיסה ליברלית היא שמשמעותה שקילת העדפות חיצוניות, שכן חלק לא מבוטל מהבקשות/הדרישות של אנשים שומרי מצוות נוגעות להתנהגותם של אחרים, שעל-פי תפיסתם גורמת להם לחטוא בעצמם. מאוכל לא כשר בסביבתם ועד לחילול שבת. דומה כי הדרישות הנורמטיביות הללו מתבססות באופן כלשהו על אי-הבחנה בין עצמי לבין אחרים, שהיא בעייתית כשלעצמה מנקודת מבט ליברלית. ברשות הפרט רשאי כל אדם להחזיק בעמדותיו, אבל ברשות הרבים אנחנו מחויבים לכללים מוסכמים שמכוונים אותה. אחד מהם הוא עצם ההבחנה בין רשות הפרט לרשות הרבים.
יש להבחין בין העדפות דתיות שניתן להיענות להן מבלי לפגוע בשוויון או בזכויות של אחרים (כמו אוכל כשר בצבא), לבין העדפות שכרוכות בשיקול של העדפות חיצוניות וקבלתן משמעה קיפוח זכויותיהם של אחרים.
