"אין הבדל בין להיאנס לבין לחטוף הכשת נחש בקרסול – פרט לעובדה שאנשים שואלים אותך אם לבשת חצאית קצרה ובכלל למה הסתובבת לבד בחוץ" (מארג' פירסי)
אני מכירה את פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, היכרות מקצועית בלבד, לא אישית. זה לא הפחית מתדהמתי כשקראתי במוסף הארץ – בכתבה על הדובר לשעבר של אוניברסיטת בר-אילן שפוטר לאחר שהורשע בפלילים בגין הטרדה מינית של עובדת – את דברי הסניגוריה שלה עליו. אבל עוד יותר מכך, את אותו טיעון מוכר עד לזרא, ומעורר קבס, של האשמת הקורבן. זילברשץ טוענת, לא רומזת, כפי שהיא מבהירה, שלנשים המוטרדות מינית יש חלק במה שקורה, כמעט תמיד. "למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי".
לקרוא ולא להאמין. אני לא מצפה שנשים יגינו באופן אוטומטי על נשים, אבל עוד פחות מכך אני מצפה מהן להשמיע כמו אוטומט את דברי השוביניזם הנלוזים ביותר, הגורסים שהקורבנות מביאות על עצמן בהתנהגותן את ההטרדה כלפיהן או את תקיפתן במקרים אחרים (כי אחרת זה היה קורה גם לזילברשץ). השוביניסטיות הגרועות ביותר הן לעיתים קרובות נשים המפנימות את התפיסה הזאת באופן כה מושלם. בהיותן נשים, הן משמשות כסוכנות המוצלחות ביותר לחִברות אליה.
זילברשץ. לפעמים נשים הן השוביניסטיות הגרועות ביותר.
"עובדה שזה לא קרה לו עם נשים אחרות שהוא עובד איתן, זה קרה לו איתה", אומרת פרופ' זילברשץ; "לטנגו מעין זה דרושים שניים". היא מעלה טענה שגורה בפי מתנגדי החוק להטרדה מינית, כביכול מדובר ב"מערכת יחסים" (לפעמים הם קוראים לזה "חיזור") המתפתחת, ורק בנקודה מסוימת "נחצה קו" (או לא, בעיניהם). "בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר!", קובעת זילברשץ שמצדדת בטיפול משמעתי בלבד בכל הנושא. ואת זה אומרת האשה הראשונה שהגיעה לתפקיד דיקן של פקולטה למשפטים באוניברסיטה ישראלית. פעם קראו לזה התסמונת של מלכת הדבורים.
הפילוסופית מרתה נוסבאום כותבת בספרה 'צדק פואטי':
"אם אינכם יכולים לדמות את סבלה של אשה מהטרדה מינית בעבודה, לא תוכלו לחוש באופן אמיתי את הפגיעה כעוול חברתי רציני שהחוק צריך לתקן". ניתן להוסיף כי גם כאשר החוק קובע כי אכן צריך לתקן עוול זה, הוא יישאר כאות מתה כל עוד המעטפת החברתית של מערכת המשפט מוסיפה להתייחס לפגיעה זאת בבדיחות הדעת או בהאשמת הקורבן.
זילברשץ מתעלמת לחלוטין מיחסי הכפיפות בין עובדת למעביד; מכך שכשמדובר לא במעביד ישיר פעמים רבות אי-אפשר בכלל לדבר על "מערכת יחסים" (כפי שקרה לי, כעוזרת מחקר צעירה, עם הטרדות מצד האחראי לחדר השכפול בפקולטה); מהיזקקותן של הנשים למקום פרנסתן; ומהאווירה – שהיא תורמת לה כה רבות – של האשמת הקורבן במה שקרה לה, שבגללה נשים רבות כלל לא מתלוננות. הראיה: העובדת שבה מדובר נותרה אמנם בעבודתה, אך מבודדת וכמעט מנודה באוניברסיטה כולה.
נשים לא רק אינן מתלוננות, לעיתים הן חוששות אפילו לתמוך במי שהתלוננה. מה עוד צריכה פרופ' זילברשץ כדי להשתכנע בכך מלבד מלקרוא בהמשך הכתבה שחמש מרצות באוניברסיטה שלה, חלקן בכירות ומוכרות, טוענות כי בעוד שכל אשה שהיתה קורבן להטרדה מינית או למעשה מגונה עוברת סוג של סיוט, בבר-אילן היא עוברת גיהנום. אולי המדכא והמפחיד ביותר, בכתבה כולה ובמה שהיא מתארת, הוא שכולן טענו זאת בעילום שם. "אף אחת מן המרצות הללו לא היתה מוכנה להסתכן בהתבטאות פומבית. הן פוחדות לתמוך בגלוי בעמיתה שהוטרדה מינית. הן אומרות כי ישלמו על כך ביוקר. קידומן המקצועי ייבלם". כמה עצוב.
גרסה מקוצרת התפרסמה כמכתב למוסף הארץ, 17.12.04
