היו"ר של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מבקש להחמיר את נָהֳלֵי הסודיות של עבודתה ובעיקר של ועדות המשנה שלה, ולהדק את אמצעי האבטחה עליהן. בין השאר נמסר כי כיום כל אימת שראש השב"כ, ראש המוסד או ראש אמ"ן מגיעים לישיבות של ועדות המשנה, "הם עוברים דרך מסדרונות הכנסת וכל מי שיש לו עין חדה יכול לדעת היכן ומתי מתקיימות הישיבות הסודיות ביותר. שטייניץ מספר כי במסגרת תכנון בנייתו של האגף החדש של הכנסת (…) סוכם עם האדריכל, שתוכשר כניסה נפרדת לחדרי הדיונים של הוועדה כדי לאפשר לגורמים בכירים באמ"ן, בשב"כ ובמוסד להגיע אליהם בלי לעבור במסדרונות הכנסת."
גם במדינה דמוקרטית חייבת להישמר סודיות בסוגיות מסוימות. אך יש להבחין בין תוכנם של הדיונים הסודיים לבין עצם קיומם ובעיקר לשאלה אֵלו סוגיות חוסות תחת מטריית הסודיות. הפילוסופית סיסלה בוק כותבת בספרה כי ניתן להפחית את המתח ההכרחי בין פרסום לסודיות על-ידי מתן פומבי לבחירה המוסרית לגבי הסודיות. הטיעונים המוסריים בנוגע לכל פרקטיקה סודית חייבים להידון באופן ציבורי. אסור שהם עצמם יהיו חסויים, וגם לא קיומן של הפרקטיקות עצמן.
המתח שהיא מדברת עליו נובע, כמובן, מן הצורך ב-accountability; עוד מונח שהעובדה שאין לנו מִלה עברית הולמת עבורו משקפת את תרבותנו. אני מתרגמת אותו לעיתים לאחריותנוּת. הרעיון הוא נשיאה באחריות ומתן דין-וחשבון של רשויות ובעלי תפקידים כלפי ציבור האזרחים שהסמיך אותם לתפקידם. במדינה דמוקרטית האזרחים הם הריבון ובעלי הסמכות האחרונה. עליהם לדעת מה נעשה בסמכות שמסרו לרשויות ולפקח על כך שהיא מופעלת באופן נאות. המתח האמור מתקיים בין היבט זה לבין ההכרח לשמור לעיתים על עניינים מסוימים בסוד. כך, אין לתת פומבי לתוכן של דיונים אודות הכור הגרעיני אך בהחלט כן לעובדה שהם מתקיימים. עוד יותר מכך, על השאלה מה חייב להישמר בסוד צריך להתנהל דיון ציבורי. "הברחת" ראשי שירותי הביטחון דרך כניסה סודית לכנסת, כך שעצם בואם לבית המחוקקים לא יהיה ידוע, אינה נראית לי מתיישבת עם איזון נאות בין צרכי הביטחון והסודיות לבין דרישות הפומביות והאחריותנוּת.
