קרוא וכתוב

דודו גבע היה מאייר חביב. פיקאסו הוא לא היה. דא עקא, שזה הרושם שנוצר מעיון בעיתוני סוף השבוע. עמודים על עמודים של הספדים, במִלה ובמכחול. מה שלא זוכים לו גדולים וטובים לאחר מותם, קיבל גבע רק משום שהיה קולגה. אולי בסתר לִבם מצפים העיתונאים שכך ינהגו עמיתיהם גם בהם, אחרי מאה ועשרים. בעיני, זה סימל את הקרתנות בחברה הישראלית בכלל ובתקשורת שלה בפרט. אני מצפה ליום שבו הוגים ואמנים חשובים, בארץ ובעולם, יקבלו שמינית מהסופרלטיבים, ומהמקום היקר בעיתון, שקיבל גבע. חברים, הגזמתם.