ראש הממשלה התלונן שבג"צ הוא שקובע את תוואי הגדר והאשים אותו בעיכובים בבנייתה (ובמובלע אולי בפיגועים, הנגרמים כי הגדר לא הושלמה). לו היו מקבלי ההחלטות בנושא מקיימים תהליך מסודר של קבלת החלטות ונועצים עם משפטנים לגבי המגבלות שהמשפט הבינלאומי משית עליהם, אולי היו חוסכים לעצמם את הצורך בשינוי התוואי בעקבות העתירות ולנו את המיליונים שזה עלה. אבל לראש הממשלה השגות גם על השיקולים של בג"צ בבואו לדון בעתירות כגון אלו: "הם משתמשים במושג המידתיות וזה מצער אותי", צוּטט.
מידתיות (פרופורציונליות) היא מושג מפתח באיזון בין זכויות. כל הרעיון איננו שלא ניתן להגביל זכויות, אלא שבבואנו לעשות זאת עלינו לעשות זאת באופן מידתי למידת הנזק שייגרם אם הזכות לא תוגבל; זאת מפאת חשיבותה גם של הזכות המוגבלת, והאינטרס שהיא מגינה עליו. כך, אם הפגנה תפריע לחופש התנועה, סביר יותר להטיל עליה מגבלות מסוימות על-מנת לצמצם ככל האפשר את ההפרעה שהיא תגרום, ולא לאסור עליה לחלוטין ובכך לפגוע בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה. הכל, כמובן, על-פי נסיבות המקרה. הוא הדין גם בחומתגדר. הנקודה איננה שאסור לישראל להגן על אזרחיה על-ידי בנייתה, שהיא תכלית ראויה בלשון המשפט. אלא, א) מהו התוואי המורשה: האם מותר לה לעשות זאת בשטח שאיננו שלה על-פי המשפט הבינלאומי; ו-ב) תוך צמצום ככל הניתן של הפגיעות בזכויות של אחרים (הפלסטינים) הנגרמות בשל כך. אכן, על-ידי השימוש באותו רעיון מצער, מידתיות. לא סתם סמלו של הצדק הוא המאזניים שבהם שוקלים את האינטרסים המנוגדים ואת הנזקים הנגרמים.
מאז 1945, עם התפתחות המשטר הבינלאומי של זכויות האדם, הן משרטטות את גבולות המגרש שבו רשאיות לשחק ממשלות. זכויות אדם אינן צריכות לקבוע את המשחק עצמו (למשל, את סדרי העדיפויות של הממשל), אבל כל הרעיון הוא לא שהכל מותר ב"משחק" הזה. אסור לצאת מהמגרש. יש כללים. אחד החשובים שבהם הוא אותה מידתיות מצערת.
