פורסם במעריב, 11.3.05, בכותרת נשאר מוגן בקליניקה שלו
המתכון המנצח של ספרו הקודם, 'סערת נפש' – שילוב בין סיפורי-מקרה לבין ידע תיאורטי – הניב גם את ספרו החדש של יורם יובֵל. למרות שמו היומרני, 'מה זאת אהבה', לא עוסק הספר בשאלה מה זאת אהבה אלא בשאלה מה נורמלי ומה פתולוגי באהבה רומנטית. פניה השונים של האהבה הזאת – התאהבות, בגידה, נטישה, קנאה, הומוסקסואליות ופנטזיות – כולם מוצאים את ביטוּין הצבעוני בספר, תוך דיון בדפוסי ההתנהגות הנלווים אליהן.
תיאור האהבה כמחלה או כשיגעון נפוץ בספרות. יובֵל מנסה, באמצעות אזמל המנתחים שלו, לברר היכן עובר קו הגבול בין התקין לחריג. כך, שבמובן מסוים ספרו איננו רק מוצר בידורי, שבו הקוראים נהנים מכתיבתו הקולחת על הסיפורים המרתקים של מטופליו, ומחכימים מהידע המובא לפניהם בשפה השווה לכל נפש. ברמה עמוקה יותר, רוצה הספר לומר לנו מתי האהבה היא באמת מחלה, לא רק כמטאפורה. לא די שזוהי משימה גדולה, אלא שבכך הוא משתף פעולה עם התפקיד המסורתי של רפואת הנפש – סיווג, חלוקה והרחקה של הלא-תקין מהתקין, של החולני מהנורמלי.
כמו בספרו הקודם, מצטייר יובֵל – פסיכיאטר, פסיכואנליסט ונוירוביולוג – כאדם רגיש, צנוע, אמפתי, שופע ידע והגון. לכאורה אלה הן התכונות האופטימליות למטפל. כפי שהוא מספר בהקדמה, בעקבות ביקורת שקיבל כי ספרו הקודם צייר תמונה ורודה מדי, השתדל בספרו זה לא לטשטש כשלונות טיפוליים המהווים חלק בלתי-נמנע מכל טיפול נפשי. אחת הבעיות בז'אנר הפופולרי של סיפורת תראפיה היא, במידה רבה, יצירת מצג שווא של טיפול המתקדם בקו לינארי אל ההצלחה המיוחלת, שאכן מגיעה. אם הם מטופלים בהווה, עשויים הקוראים להרהר במרירות מדוע לא השכילו לבחור במחבר כמטפלם; אם הם מטופלים עתידיים – ניטעת בהם האשליה שכך נראה טיפול במציאות.
ב'מה זאת אהבה' מציג יובֵל בכנות את לבטיו המקצועיים והאישיים כלפי מטופליו והטיפול הנאות בהם, וחולק עם קוראיו שאלות מטרידות לגבי האופן שבו עליו לנהוג. שהרי בעוד שהפרמטרים לבריאות גופנית נקיים יחסית מעמדות ערכיות, בעיה מרכזית בטיפול נפשי היא, שהפרמטרים לבריאות נפשית טעונים בעמדות שלעיתים קרובות אינן אלא ביטוי למוסכמות חברתיות ואף לדעות קדומות. יובֵל מדגיש כי סיווג דפוס התנהגות כבעיה חייב לערב לא רק הפרעה בתפקוד אלא גם תחושה סובייקטיבית של מצוקה. אך הוא מודע לכך כי גם זה לא תמיד מספיק, שכן לעיתים קרובות נסבול ממה שהותנינו לחשוב כי אינו תקין.
התיאוריות, הכללים המקצועיים והכלים הטיפוליים שעומדים לרשותו של יובֵל אינם מסייעים לו להיחלץ בשלום לפחות ממקרה אחד שהוא מתאר בספר, המקרה של נדיה – אשה ערביה שהרומן שלה מתגלה למשפחתה וחייה נתונים בסכנה. יובֵל שואל את עצמו "אם יש באהבה קווים אדומים, שמעבר להם צריכים אנשי המקצוע, החברים או הקהילה להתערב?" ומשיב, כי הגבול החד והברור בין מותר לאסור ובין נורמלי לחולני באהבה הוא האלימות או האיום בה. אבל ניסוח השאלה מטעה, שכן אין שום קשר בין אלימות לאהבה, כאן ובמקרים אחרים של אלימות כלפי נשים. סכנת המוות שנשקפת לחייה של נדיה איננה קשורה כלל לאהבה אלא לשבירת הקוד התרבותי של ה"כבוד". חמור מכך, יובֵל לא רק שבחר לא להתערב, אלא כלל איננו עונה על השאלה הקריטית הזאת, של החובה להתערב במציאות ולא להישאר בתחומה המוגן של הקליניקה. הוא מעדיף להגג על תופעת האלימות במשפחה ולא נותן, לעצמו ולנו, את התשובה ההכרחית. והתשובה היא שיש מקרים שבהם חייב המטפל לנטוש את ההתלבטויות ולהגיב למציאות עצמה, לא לנראטיב הטיפולי.
גם כאן יובֵל חולק אתנו בכנות ובהגינות את לבטיו, אך הם אינם מתרצים את כשלונו, כמטפל ובעיקר כאדם. הוא קיבל את אישורם של המטופלים המופיעים בספר, תוך טשטוש פרטי זהותם, לפרסום. הוא גם נתן להם לקרוא את הקטעים העוסקים בהם. ועדיין מתעוררות כאן שאלות לא פשוטות: עד כמה הוא מסור לטיפול עצמו ועד כמה מוקדשת תשומת-לבו למה שיפיק ממנו לספרו הבא? תהיה התוצאה מוצלחת ככל שתהיה כספר, אם ישאלו אותי אם ארצה לקבל טיפול אצל מטפל שעוסק בכתיבה על מטופליו, תהיה תשובתי שלילית.
