על-פי הדיווח בערוץ 1 על הארכת מעצרו של צחי יערי בגין הטרדת השדרנית מיקי חיימוביץ', אמר השופט כי החשוד הוא בבחינת "פצצה מתקתקת". זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו מושחת השיח הציבורי והמשפטי בכל הקשור לשימוש במושג של "פצצה מתקתקת". מדובר בטיעון המשמש בספרות הפילוסופית בסוגיית העינויים, להדגמת מקרים קיצוניים שבהם השאלה היא האם מותר לחרוג מהאיסור (המוחלט, במשפט הבינלאומי) לענות. פצצה עומדת להתפוצץ במקום ציבורי. תפסנו אדם היודע את מקומה והזמן הולך ואוזל. אם לא נוציא ממנו את מיקומה של הפצצה וננטרל אותה, ייהרגו רבים חפים מפשע. (על הבעייתיות בטיעון של "פצצה מתקתקת" בהקשר של עינויים ראו כאן).
בשלב הבא, נהפך המושג "פצצה מתקתקת" מהתיאור לעיל לתיאור של אדם המהווה סכנה, דוגמת טרוריסט. כך הוא חדר גם לשיח על "סיכולים ממוקדים". אבל אין לבלבל בין העובדה שמדובר בטרוריסטים הנוקטים בשיטה של פעולות התאבדות, כלומר, הפצצה נמצאת על גופם, לבין המצב בדילמה של "הפצצה המתקתקת".
עכשיו, יוּבא המושג גם לשיח האזרחי. חוק המעצרים מתיר עילות מצומצמות להחזקת אדם במעצר לצורך חקירה: אם הוא מהווה סכנה לציבור, אם הוא צפוי לשבש את החקירה או אם הוא עלול לברוח. ובמקרים שבהם ניתן להסתפק במעצר בית יש להעדיף חלופה זו. אינני מתכוונת להמעיט כלל ועיקר בחומרתן של הטרדות, המיוחסות ליערי. המידע שהובא בפני השופט איננו נגיש לי ויש להניח כי בהחלטתו כיוון השופט למסוכנותו. השימוש במושג "פצצה מתקתקת" הוא הבלתי-קביל. וכי למה כיוון השופט הנכבד, כי כעת מותר לחוקריו לענותו?
ובשולי הדברים: לא מובנת הרלוונטיות של "ייחוסו" המשפחתי של צחי יערי, לפרסום. בדיוק כפי שלא מובנת הרלוונטיות של מוצאם הלאומי של הרוגי תאונות דרכים שעליהם מדוּוח. המעשים הרי מיוחסים ליערי הבן, לא לאב. מה יש בכך חוץ מרכילות?
