בניגוד לציפיות, לא הטילה ארה"ב וטו על החלטת מועצת הביטחון מיום 31 במרץ, אלא רק נמנעה. כך יכולה היתה מועצת הביטחון להעביר אל בית הדין הפלילי הבינלאומי – לראשונה מאז נוסד – 51 מקרים לחקירה על פשעים שבוצעו בדרפור, סודאן. זאת כשהיא פועלת על-פי פרק 7 למגילת האו"ם, על-פי הסמכות המוענקת לה בסעיף 13ב' לחוקת בית הדין. יום היסטורי, ציינו פרשנים.
סודאן איננה צד לאמנת רומא, שהיא חוקת בית הדין. גם ישראל וארה"ב לא. סעיף 13 לאמנה מונה שלוש דרכים להפעלת סמכותו של בית הדין: (א) סיטואציה שבה נראה כי פשעים רלוונטיים בוצעו, מופנית לתובע של בית הדין ע"י מדינה שהיא צד לאמנה. (ב) סיטואציה שבה נראה כי פשעים רלוונטיים בוצעו, מופנית לתובע של בית הדין ע"י מועצת הביטחון בפועלה על-פי פרק 7 למגילת האו"ם. (ג) התובע עצמו יוזם חקירה כזאת, בהתאם לסעיף 15. סעיף 12.2, המונה את התנאים המקדימים להפעלת סמכות השיפוט של בית הדין, קובע כי לצורך א) ו-ג) לעיל, יכול בית הדין להפעיל את סמכותו על-פי האמנה אם אחת או יותר מן המדינות הבאות הן צד לאמנה או הסכימו לסמכות שיפוטו: א) מדינה שעל אדמתה (או על כלי טיס או שיט שבבעלותה) התרחש המעשה הנדון. ב) מדינה שהנאשם בפשע הוא אזרחה. כלומר, מדינה שאיננה צד לאמנה יכולה להסכים לסמכות בית הדין במקרה שבו פשע לכאורה בוצע על אדמתה או על-ידי אזרח שלה.
היוצא דופן, כמו שאומרת האחיינית שלי, הוא סעיף 13ב. כשמדובר בסיטואציה שאותה מפנה מועצת הביטחון לתובע, לא צריך להתקיים התנאי של סעיף 12, שמדובר במדינה שהיא צד לאמנה או שהסכימה במקרה מסוים לסמכות שיפוטו של בית הדין. החריג הזה חשוב במיוחד לגבי מה שמכונה במשפט הבינלאומי סכסוך מזוין שאיננו בינלאומי. שהרי כאשר מדינה אחת מבצעת פשעים שבסמכותו של בית הדין להעמיד לדין בגינם על אדמתה של מדינה אחרת, קרוב לוודאי כי זו תסכים לשיפוטו של בית הדין גם אם איננה צד לאמנה. לא זה המקרה כאשר מדובר בשלטון של מדינה שאיננה צד לאמנה, המבצע פשעים כאלו כלפי אוכלוסייתו הוא (או כלפי אוכלוסייה כבושה על שטח שאיננו מוכר כמדינה, כמקרה מיוחד של הקטגוריה הזאת). הפתח היחיד לעשיית צדק במקרה כזה הוא העברת החקירה לבית-הדין על-ידי מועצת הביטחון, כמו שקרה עכשיו במקרה של סודאן. סוג נוסף של מקרים שההפניה ע"י מועצת הביטחון חשוב לגביו הוא מקרה תיאורטי של שתי מדינות שאינן צד לאמנה ששתיהן מבצעות פשעים-לכאורה זו על אדמתה של זו, ואף אחת מהן לא תסכים לסמכות השיפוט של בית הדין שכן אז יישפטו גם אזרחיה ע"י הסכמתה של יריבתה.
דא עקא, שמועצת הביטחון היא, כידוע, גוף פוליטי הפועל על-פי אינטרסים פוליטיים ולמעצמות יש בו זכות וטו. הצדק שייעשה בדרך זו הוא מצומצם, אם כן: רק במקרים שבהם המעצמות יבחרו שלא להשתמש בזכות הווטו שלהן. יטילו וטו, למשל, כדי לא לשתף פעולה עם בית משפט שאזרחיהן הן עשויים לעמוד בו לדין. זאת למרות שמדובר בבית דין של המפלט האחרון: לבית הדין סמכות משלימה (קומפלמנטרית), והוא נכנס לפעולה רק כאשר המדינות עצמן אינן יכולות או אינן רוצות לחקור ולהעמיד לדין בגין אותם פשעים.
זאת בשורה קשה לקורבנות הפושעים שלא יגיעו לבית-הדין בשל הסיבות הללו. אמנם, בשורה קשה עוד יותר היא המחדל לפעול בזמן אמת – סמכות המסורה אף היא למועצת הביטחון של האו"ם – כדי לעצור את הפשעים האלה, לא רק כדי לשפוט עליהם בדיעבד. במקרה של סודאן יוזמת ההתערבות נעצרה בעיקר בשל התאגדותן של מדינות אפריקה נגדה. מקרה עגום נוסף המדגים את הצביעות והסטנדרט הכפול של מי שזועקים נגד פשעים כאשר הם מבוצעים על-ידי המערב, בעודם שותקים כאשר הם מבוצעים על-ידי רודני העולם השלישי כלפי בני עמם. במקרה הראשון אפשר לעשות מצעדים מרשימים נגד האימפריאליזם הרצחני. כאשר אפריקנים רוצחים אפריקנים – למי אכפת?
עוד בנושא:
למאן לומר לנגף טוב
מי מפחד משיפוט בינלאומי
אין דין ואין דיין
