מרטין דרי, לבי הפצוע. מגרמנית: דפנה עמית. כתר, 2005, 327 עמ'.
את יום השואה ציינתי בנכר באופן כפול. בבוקר שמעתי הרצאה על התפתחויות הקשורות לאמנה לביעור כל צורותיה של האפליה הגזעית (CERD); אחה"צ קראתי את ספרו של מרטין דרי, לבי הפצוע. זהו ספר המותיר את לבם של הקוראים בו פצוע אף הוא, או לפחות הולם בחוזקה, שכן הוא אחת מהתעודות המרגשות ביותר על תקופת השואה.
לילי יאן היא רופאה יהודיה הנישאת לרופא פרוטסטנטי ויולדת לו חמישה ילדים. הקטנה שבהם עדיין פעוטה כאשר מתאהב ארנסט יאן ברופאה מחליפה במרפאתו והיא יולדת את בתם המשותפת בביתם של לילי ושלו. ארנסט מבקש להתגרש מלילי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הוא מברר קודם מה יעלה בגורלה כיהודיה שעד עתה היתה מוגנת על-ידי "נישואי התערובת" שלה. בין אם אכן הובטח לו כי לא יאונה לה רע ובין אם לאו, זה לא מה שקרה. היא נאסרת על-ידי הגסטאפו בשל עבירה על תקנה משטרתית: בשלט שתלתה על ביתה לא הוסיפה את השם "שרה" שכל הנשים היהודיות בגרמניה הצטוו להוסיף כשם פרטי שני.
לילי מועברת ל"מחנה עבודה וחינוך מחדש" שם היא מועסקת בעבודות כפייה. משם היא כותבת לילדיה, הנותרים עזובים למחצה, מכתבים רווי דאגה. ארנסט מגויס בינתיים לוורמאכט כרופא, ויחסיהם של ילדיהם עם אשתו החדשה אינם תקינים. הבן הבכור נלקח לשירות עבודה בנ"מ, ועול החזקת הבית נופל על הבת הגדולה אילזה, שהיא כבת 14 באותה תקופה, ומשמשת כאמם של כל שאר "הקטנים", כפי שהיא קוראת להם. אך במובן מסוים מתהפכים התפקידים גם בין הילדים לאמם: הם אלו שעכשיו נקראים לדאוג למחסורה, ושולחים לה במסירות חבילות של מזון יחד עם מכתביהם שבהם הם מפרטים באזניה את חיי היום-יום שלהם ומנסים לשמח את לבה. החבילות האלו מצילות את לילי יאן מרעב. הילדים כותבים כמעט כל יום. היא, לעומתם, מורשית לשלוח רק מכתב אחד בחודש, ומסכנת את חייה בהבריחה מן המחנה מכתבים נוספים בדרכים לא דרכים. העונש, אם תיתפס, הוא מוות. אבל המוות בא במוקדם או במאוחר. למרות שעל-פי החוק העונש המוטל על העבירה שבגינה נאסרה יאן הוא 4 שבועות מאסר, היא כלואה כבר מספר חודשים. במכתביה מתחננת לילי שבעלה לשעבר יפנה לגסטאפו ויבקש את שחרורה, ואילזה אינה יודעת את נפשה בנסיונותיה ללחוץ על אביה להציל את אמה. לא ברור אם ניסיון כזה היה עולה יפה, ככל הנראה לא. אבל התחושה הברורה, והקשה מנשוא, העולה מן הספר היא כי ארנסט לא התאמץ יותר מדי כדי לנסות ולהציל את אם ילדיו. לא יכולתי שלא להשוות את לבי הפצוע לתעודה מרתקת אחרת של התקופה, יומניו של ויקטור קלמפרר. לילי יאן היא אשה אצילת נפש ונדיבה, שונה מאד באופייה מקלמפרר הקטנוני והנרגן. לבי הפצוע מספק מבט שונה לחלוטין, ומרגש בהרבה, על רוח התקופה. הוא מאפשר לשוב ולקלוט מחדש את עוצמת הזוועה דרך קורותיה של אשה אחת. גם יומני קלמפרר מספקים מבט של אדם אחד, אך כזה המתעד באופן אובססיבי כמעט את התקופה, מבפנים ומבחוץ גם יחד, וככזה בעל ערך היסטורי יותר מפואטי. אך ההבדל הזועק לשמיים בין שני היהודים (קלמפרר המומר במוצאו) הנשואים לגרמנים קשור לגישתם של בני-זוגם. קלמפרר ניצל, בסופו של דבר, מפני שאשתו דבקה בו בטוב וברע, כמאמרה לשל קלישאת הנישואים. לעומתה זונח ארנסט את לילי לאנחות, ולגורלה הידוע מראש.
סוף דבר, מגורשת לילי לאושוויץ. שם תמצא את מותה לאחר שלושה חודשים, ביוני 1944. עד היום לא יודעים ילדיה ממה מתה, האם ברעב ובמחלות או שמא הושמדה בתאי הגזים. מאושוויץ הגיע רק מכתב אחד. אפשר רק לתאר לעצמנו מה עלה שם בגורלה, תהא אשר תהא צורת מותה; רחוקה מחמשת ילדיה, עזובה ונטושה, תשושה ורעבה למוות.
ב-1998 נפטר גרהארד יאן, בנה הבכור של לילי, ממחלת הסרטן. יאן למד משפטים ושימש כשר המשפטים בממשלתו של וילי ברנדט. לאחר מותו התחוור לאחיותיו שכל חליפת המכתבים של לילי ושלהם שנשתמרה נותרה בעזבונו. מהם, ממסמכי התקופה ומשיחות עם בנותיה של לילי – אמו ודודותיו – רקח מרטין דרי, נכדה של לילי ועורכו של הדר שפיגל, את הספר המפעים הזה.
קרוא וכתוב 