בריטניה משופעת בתחרויות ובפרסים ספרותיים. הערב הוכרזה הזוכה בפרס אורנג' לסיפורת – תחרות הפתוחה לכותבות נשים בלבד – ליונל שרייבר על ספרה חייבים לדבר על קווין.
פרס ספרותי המיועד לנשים בלבד מעלה מיד את השאלות למה והאם זה טוב. התשובה שניתנת לשאלה הראשונה באתר פרס אורנג' היא: "מפני שכשייסדו אותו [את הפרס – נ"כ], הפרסים הספרותיים המרכזיים התעלמו מההישגים הניכרים של סופרות נשים". התשובה לשאלה הבאה – למה אין פרס כזה לסופרים גברים – היא: "משום שאיש, עדיין, לא השקיע את הזמן, היצירתיות, המאמץ וההתלהבות הדרושים לכך".
אבל נדמה לי שתשובה אמיתית יותר לשאלה האחרונה תהיה ברוח התשובה הקודמת שניתנה שם: אם הפרסים המרכזיים פוסחים על נשים, משמע שרוב רובם של זוכיהם הם גברים. זה מייתר את הצורך להקדיש להם פרס נפרד… וזה כך בהרבה תחומים. פאנל של נשים בלבד תמיד ייראה מוזר (אלא אם הוא עוסק בעניינים "של נשים"), בעוד פאנל של גברים בלבד – טבעי. גברים הם ברירת המחדל של ה"כללי"; נשים הן "המסומן", מסמנות את החריג.
ליונל שרייבר
השאלה החשובה יותר היא האם פרס נפרד תורם לקידום נשים או האם התוצאה היא "גטואיזציה" שלהן, והתעלמות רבה יותר מהן בתחרויות הכלליות, שהרי יש להן את הפרס "שלהן". זוהי שאלה שחוזרת על עצמה לגבי מיסוד של פרקטיקה נפרדת לנשים בכל תחום, או להבדיל להבטחת ייצוג שלהן בפוליטיקה. מייסדי פרס אורנג' מתגאים בכך שהם הצליחו במשימתם וכי פרס אורנג' שינה את הנוף הספרותי. זה כמובן לא עונה לשאלת ההשפעה על מעמדן של נשים בתחום המדובר, הספרותי במקרה שלפנינו. אני גם לא בטוחה שיש לכך תשובה ניצחת. הבטחת ייצוג עלולה לכלוא את הנשים בגטו, אבל הניסיון הוכיח על-פי רוב את ההיפך: זוהי טקטיקה המשיגה ריבוי נשים בפוליטיקה, על-ידי הרגלת הבוחרים לכך שהן מיוצגות במספרים גדולים יותר. עם הזמן הם בוחרים בהן לא בגלל הבטחת ייצוג אלא בזכות עצמן. קשה לי לומר מהי התוצאה של פרסים נפרדים לנשים, אבל כל עוד נשים סובלות מתת-יצוג בכל תחום כמעט, זה מביש הרבה יותר מאשר ליצור להן ערוצים נוספים, שמסיבה זו פתוחים להן בלבד.
ברכות לזוכה. וברכות גם לשכנה רונית ליברמנש, על הוצאת הספר בעברית, בהוצאת "סאגה".
על הספר והסופרת הזוכים (מאתר הפרס)
מאמר על המחלוקת סביב פרס אורנג' (הגרדיאן)
קרוא וכתוב 