בימים האחרונים אני עובדת בספרייה הבריטית. מדובר בספריית מחקר – לא ניתן להוציא ממנה ספרים – שבה כ-150 מיליון פריטים מסוגים שונים ומקומות ישיבה ל-1200 קוראים. כדי להיכנס לחדרי הקריאה עצמם יש להוציא כרטיס קורא. בבניין גם גלריות, חנות ספרים וקפטריה הפתוחות לכלל הציבור. באחת מהגלריות ראינו לפני שבועות אחדים תערוכה במלאת 200 שנה לאנדרסן ובאחרת מוצגת המאגנה כרטה (1215), שנחשבת למגילת הזכויות הראשונה: למרות שאין בה הצהרה של עקרונות משפטיים, אלא סדרה של ויתורים מצד המלוכה לאצולה, זוהי הפעם הראשונה שבה מבוסס בכתב העיקרון החוקתי של הגבלת כוח השלטון. (תמונה כאן)
את החפצים האישיים אפשר לאחסן בלוקר תמורת פאונד אחד המוחזר עם לקיחתם בחזרה, ויש גם מלתחה למעילים. את מה שצריכים לעבודה השוטפת מאחסנים בשקיות ניילון שקופות שאיתן ניתן להיכנס לחדר הקריאה. גם את המחשב האישי מכניסים לשקית כזאת, ומחברים לחשמל שליד המושב. חיבור לאינטרנט אין לכל מושב, אבל בחלק מהמסופים, שרובם משמשים לחיפוש בקטלוג, אפשר להשתמש באינטרנט לצורך מחקר שלא ניתן לבצע בספרייה עצמה, לא לשימוש פרטי או בדיקת אי-מייל. את רוב הספרים צריך להזמין דרך המחשב ולקבל אותם בדלפקים. מיעוטם נמצאים במדפים פתוחים. את ההזמנה אפשר לבצע גם מרחוק, דרך האינטרנט, בשעות שבהן הספרייה פתוחה, וכשמגיעים אליה הספרים כבר ממתינים לאיסוף.
הרעיון של ספרייה הפתוחה לקהל ומספקת שירותי מחקר וקריאה דומה, בעיקרון, לזה של הספרייה הלאומית שבקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. רק ששם מדובר במבנה מיושן, הסובל מאחזקה לקויה ומצב מתדרדר של הספרים שברשותו, כולל תולעת ספרים שעשתה בהם שמות. כאן, לעומת זאת, כל זה מצוי במבנה מודרני, מבהיק בניקיונו, עם תודעת שירות מפותחת. האחרונה היא רק נגזרת של הגישה הכללית לקידום הידע האנושי והמחקר, של המוסד מעורר הקנאה הזה. זהו ידע שאמור להיות נחלת הכול ופתוח לכול: כל אדם – לא רק משלמי המיסים הבריטיים – יכול לקבל כרטיס קורא וליהנות מהשפע הזה חינם אין כסף.
