בפתח הטיוּבּ של המסטד ניצבת הבוקר שוטרת. זהו ההבדל העיקרי הנגלה לעין היום בשכונה הצפונית השלווה. וכמה אנשים מנהלים שיחה חרישית, בפינת הסופרמרקט השכונתי, על ארועי אתמול. גם במרכז העיר עצמה מנסים לשוב מהר ככל הניתן לחיים הרגילים; אם כי בדיוק בתחנת האוטובוס שבה אני יורדת לספרייה הבריטית – כך דיווח לי החלוץ שיצא לפני רגלית – הכביש עדיין חסום, מפני שממש סמוך לשם אירע פיצוץ האוטובוס אתמול.
אולי ההבדל הבולט ביותר לעין בין התגובות כאן לתגובות בישראל אחרי פיגועים גדולים, לפחות כפי שהן משתקפות בתקשורת, הוא היעדר ההתלהמות. אדרבה, כל הדוברים הרשמיים בלטו בהדגישם שהם לא רואים במבצעי הפיגועים ובשולחיהם כמייצגים את המוסלמים בכלל. ה-BBC חזר בערב לאחת מזירות הארוע עם רופא שהיה שם במשך היום כדי לשחזר את שראו עיניו, ודומה כי לא ממש מקרי שהם בחרו ברופא מוסלמי לצורך כך. בקצרה, נעשו מאמצים ניכרים להבטיח כי השלווה הבין-קהילתית בלונדון – אולי העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם כיום – תישמר. זה לא מנע יותר מ-30,000 מסרי שטנה ואיומים שהגיעו למועצה המוסלמית בבריטניה, כך דוּוח. בינתיים מי שנשכח יותר מכל מלב היא אפריקה, שרק לפני ימים אחדים שאלת הסיוע לה היתה בראש החדשות. לא שלטרוריסטים באמת אכפת, למרות ההתעטפות באצטלה של תביעות צדק.
קריאה משווה אחרת היא לא בין בריטניה לישראל אלא בין הדעות בדיון הציבורי שיתפתח כאן בימים הקרובים, מיד לאחר שוך ההלם. לשם כך קנינו הבוקר שני עיתונים – את הגרדיאן (שמגלה, כעיתון, דמיון ניכר להארץ) ואת העיתון השמרני הדיילי טלגרף. נראה מה יהיו המסקנות. הניחוש שלנו הוא שלא יעבור זמן רב עד שיישמעו הקולות שיאשימו את הבריטים במה שארע להם: הכיבוש בעירק, הכיבוש בפלסטין, התמיכה של בלייר בישראל… ניצנים לכך נראו כבר הבוקר בגרדיאן.
באתר הארץ שבו ופירסמו אתמול את טורו המשעשע של דורון רוזנבלום מלפני שלוש שנים, בתקופה של פיגועים קשים בישראל שבה בחרה שרי בלייר להודיע על הבנתה לטרוריסטים הפלסטינים. אבל בניגוד ל"תחזיתו" של רוזנבלום – בדבר התפכחותם של הבריטים והצרפתים המתרחשת רק אחרי מגה-פיגועים אצלם – דומה כי יותר משתבוא תגובה של יד קשה תבוא הלקאה עצמית. לכן לא הייתי שמה את ידי באש על כך שהסובלים מעוינות יהיו חברי הקהילה המוסלמית. גם זה יקרה; אבל ייתכן מאד, כמו שקורה לעיתים קרובות בבריטניה, שדווקא הרגשות האנטי-ישראלים ילובו. ופעמים רבות הם הולכים יד ביד – צר לי לומר, אבל צריך להכיר באמת – עם אנטישמיות קלה.
