ביום רביעי, אותו יום שבו דיווח על הרשעתו של עופר גלזר, בחר הארץ לפרסם מאמר מערכת, שמיד לאחר שהוא חולק שבחים לחוק נגד הטרדה מינית, מסביר לנו שהוא מנוצל לרעה בידי גורמים "פופוליסטיים" ו"רעשניים". אלו מביאים, שימו לב, ל"אווירה של איום וניכור ולעקר את חיי היום יום מן המתח, החן, הנועם, הצער, ואפילו האווילות הטמונים ביחסי גברים ונשים".
הטענה הזאת – שניתן לתמצת ב'תנו "לחזר"' – איננה חדשה. אבל דבר אחד הוא לקרוא אותה בכמה טוקבקים מפי כותבים עלומי שם, שהתבטאויותיהם העלובות מגלות בעיקר את חששם מפני נגיסה בעוד מעוז כוח גברי (ה"כוח" לעשות בגופן ובכבודן של נשים כרצונם, במקרה זה); דבר אחר לגמרי הוא לקרוא את זה בדבר המערכת של עיתון ליברלי לכאורה. מאמרי המערכת של הארץ מפורסמים באופן מסורתי ללא חתימה, כמייצגים את דעת המערכת ולא איש זה או אחר בה. לא כל כך אכפת לי אם המאמר נוטף הצדקנות הזה נכתב בידי גבר או מה שלא פחות סביר, בידי אשה. העיקר הוא שזה מה שיש לעיתון לאנשים חושבים לומר למחרת הרשעתו של ידוען בשני מקרים של מעשים מגונים, המגיעים לכדי תקיפה מינית, ובשני מקרים של הטרדה מינית. (ועל זה מה שיש למערכת הארץ לומר הוא "סקרנות ושיפוטיות רגשנית בעיקר כלפי אנשים ידועי שם").
כבר כואב הפה מלחזור על כך שגם "רק" הטרדה מינית איננה בגדר פלירטוט תמים ולא חיזור, או יחסים שיש בהם "מתח, חן ונועם", שהארץ כל-כך חושש כי ייעלמו ממקומות העבודה. מדובר בעבירה חמורה הפוגעת בכבודן של הנשים וגורמת להן למצוקה קשה. בושה, פחד, גועל ושיתוק הן תחושות מוכרות וידועות המלוות נשים שסבלו מהטרדה מינית, כך מסבירה לנו אורית קמיר ברשימתה על פרשת גלזר. מאמר המערכת של יום רביעי מטיל כתם על מערכת הארץ כולה.
עוד בנושא: הטרדה מינית כטנגו
