פיגוע הטרור המתועב בשפרעם הוא מסוג הדברים שמשאירים אותי חסרת מילים. "מזעזע", "מזוויע" – שמות התואר האלו נראים כמעט חסרי משמעות. (יש כאלו שמוצאים מילים ביתר קלות בנסיבות כאלו). לא כי דמו של מאן-דהוא סמוק יותר, אלא בגלל הנסיבות של פיגוע כזה. הוא בוצע בידי אדם שאמנם שייך לקבוצת שוליים קיצונית, אך חוּמש רשמית על-ידי השלטון של המדינה שלי, שיצא לרצוח באוכלוסיית מיעוט פגיעה ומופלית, התלויה לחלוטין להגנתה במדינה ורשויותיה. עד כמה שאני יכולה לשפוט מרחוק, תגובת הרשויות היתה במקרה זה נאותה. הן בגינוי נחרץ של הפיגוע כטרור והן בהחלטה המתבקשת להכיר בקורבנות כנפגעי פעולות איבה. את ביתו של המפגע, הרשו לי לנחש, לא יהרסו…
עם כל הרגשות הסוערים, בצדק רב, צריך לזכור שתי נקודות.
האחת, לינץ' הוא מעשה פסול ומגונה. שום זעם, גם המובן ביותר כמו במקרה זה, איננו מצדיק אותו. אם לצטט מפרשת השבוע שקוראים מחר: " לֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט".
השנייה, כל אדם זכאי לקבורה. גם הפושע המתועב ביותר. החלטת הרשויות לא לקבור אותו בטקס צבאי נראית מוצדקת, אך לא ההתנערות הפורמליסטית מהחובה לקבור אותו. אחד הטקסטים המוקדמים ביותר שמדברים על סירוב לשלטון הוא אנטיגונה, שבו ממרה הגיבורה את צו המלך שאסר לקבור את אחיה, מפני שיש חוק אלוהי שהוא מעל חוק המלך.
חברה בת-תרבות נבחנת בהגנה על החלש והפגיע. היא מחויבת להגן במיוחד על מיעוטיה. עליה לטפח אווירה ציבורית המכבדת אותם ולגלות אפס סובלנות להסתה ולפשעי שנאה כלפיהם. אסור לה לאפשר שהם יחיו בפחד. היא גם מציבה גבולות ברורים, לעצמה ולאחרים, בין מה שייעשה לבין מה שלא ייעשה. על זה אומרת פרשת השבוע של מחר, גם אם בהקשר אחר: " זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל".
