הדיון הציבורי שמתפתח בבריטניה בזמן האחרון מזכיר לא מעט את זה שהתקיים בישראל לאחר נקיטת אמצעים הפוגעים בזכויות אדם. טוני בלייר שיחרר תכנית בת 12 נקודות למלחמה בטרור, הכוללת בין השאר גירוש מסיתים או אי-הכנסתם לבריטניה מלכתחילה, הוצאת ארגונים מסוימים מחוץ לחוק, סגירת מקומות פולחן המשמשים להסתה ועוד (אפשר לקרוא כאן את הביקורת של ארגון Liberty על תכניתו של בלייר). כעת מדובר גם על הליכים קדם-משפטיים שלא יחשפו את חומר הראיות (מעין מעצרים מינהליים "משופרים") ואפשרות של בתי המשפט לקבל כראיה חומר שהתקבל בציתות טלפוני.
קרוב לוודאי שתכניתו של בלייר עוד תעבור שינויים ושיפוצים לפני שתגיע לפרלמנט ולא תתקבל כפי שהיא. אי אפשר גם להתייחס אליה כאל מקשה אחת, שכן לפחות על-פי המשפט הנוהג, אין דין חובתה של מדינה כלפי אזרחיה כדין חובתה כלפי זרים. קשה לראות מדוע ממשלה מחויבת להשאיר בשטחה אנשים שאינם אזרחיה, המטיפים לאלימות נגדה או אפילו "רק" להחלפה לא-אלימה של המשטר הדמוקרטי במשטר שבעצמו יהיה לא-דמוקרטי ולא מכבד זכויות אדם (בלהט הוויכוח נשכח לעיתים יחסו של החוק המוסלמי, ויחסה של הדת בכלל, לנשים ולהומוסקסואלים, לדוגמא). הבעיה היא כי אותם אנשים, אם יגורשו, צפויים לעינויים במדינות היעד. חלקם קיבלו בבריטניה מקלט מדיני. שתי המדינות הקונקרטיות שהוזכרו כאן לאחרונה הן ירדן ואלג'יר, אולי המדינה בעלת הרקורד הגרוע ביותר בזכויות אדם בצפון-אפריקה. (כתבתי על הדילמה הזאת כאן). בריטניה חתמה לפני ימים אחדים על הסכם הבנות עם ירדן, הנותן ערובה לכך שהמגורשים לא יעונו בה. בצדק מפקפקים כאן ארגוני זכויות אדם ומשפטנים העוסקים בהגנה עליהן בערכו של הסכם כזה. חלקם טוענים כי הוא לא יהיה שווה את הנייר שעליו נכתב. כך אכן עלול להיות אם לא תתלווה אליו תכנית מעשית ברורה כיצד יתבצע הפיקוח עליו; בין אם על-ידי האו"ם ובין אם באמצעות פיקוח דיפלומטי של המדינה המגרשת. זה מה שבדרך-כלל דרשו גופים בינלאומיים במקרים דומים, של גירוש למדינות שהרקורד שלהן בזכויות אדם לא מזהיר. ההסכם עדיין אמור לעבור את אישור בית המשפט במסגרת ההליכים שבהם ייבחן צו הגירוש שהוצא כנגד אזרח ירדני.
תומכי הממשלה מזכירים לציבור כאן שיש גם זכות אדם לחיים ולביטחון אישי, ואנשים רשאים להניח כי יגיעו למקום עבודתם בלי להתפוצץ בדרך. מתנגדי התכנית עומדים בכל תוקף על כך שאסור למדינה, גם בעת חירום, לוותר באופן גורף על הסטנדרטים של זכויות אדם. ויתור כזה עלול לפגוע הרבה מעבר לנדרש בזכויות המגדירות את החברה כדמוקרטית וליברלית. עיקר הזעם מופנה כלפי אותם קולות שאמרו שאם יהיה צורך יתוקן לצורך המאבק בטרור גם חוק זכויות האדם הבריטי. חוק זה, שהתקבל כאן ב-1998, מקנה לאמנה האירופית לזכויות אדם תוקף של חוק פנימי. היה זה צעד מתקדם מצד ממשל בלייר, שיש הרואים בו את פסגת הישגיו; משום שהאמנה איננה מחייבת את אימוצה בחוק הפנימי אלא רק את התאמת החקיקה הפנימית במדינות שהן צד לה כך שלא תהיה סתירה ביניהן. על-פי חוק זכויות האדם, לבתי המשפט גם סמכות לבדוק האם חקיקה אחרת מתיישבת אתו. אין להם סמכות ממשית לפסול חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם חוק זכויות האדם, שכן אין בבריטניה חוקה פורמלית כתובה ועליונה על חקיקה רגילה. בית המשפט יכול רק לקבוע כי החקיקה אינה תואמת את האמנה. זה בדיוק מה שקרה בפרשת Belmarsh: בית הלורדים קבע כי חקיקת החירום שאיפשרה להחזיק זרים במעצר מינהלי (מפני שאי אפשר לגרש אותם מהסיבות שנמנו לעיל) איננה מתיישבת עם חוק זכויות האדם, והחזיר אותה לפרלמנט. בבריטניה זה מספיק… אבל אם הפרלמנט היה מתעקש, הוא יכול היה להשאיר את החוק על כנו, ולהסתכן, כמובן, בכך שבית המשפט האירופי יפסול אותו, לאחר שבית המשפט הבריטי כבר קבע שהוא מנוגד לאמנה האירופית. בפועל מה שנעשה הוא לתקן את החוק כך שמקום להחזיק את המועמדים לגירוש במעצר הם יוכפפו לצווי הגבלה ופיקוח. בלייר סבור שאחרי ה-7.7 בית המשפט לא היה אומר מה שאמר. רעייתו, עורכת הדין שרי בות' המחזיקה חלקית גם במשרה שיפוטית, סבורה אחרת. בהרצאה שנשאה, ופורסמה בגרדיאן, היא קראה לא לפגוע בעצמאות השיפוטית. קשה להניח כי בריטניה תיסוג מהאמנה האירופית, כפי שהציעו כאן כמה דוברים, ובראשם ראש המפלגה השמרנית מייקל הווארד. היא לא תרשה זאת לעצמה.
העצמאות השיפוטית עומדת כאן למבחן בימים האחרונים, כשהרשות השופטת נתונה למתקפה חסרת תקדים (במונחים בריטיים) מצד הרשות המבצעת. אין צורך להצביע על הדמיון לישראל. לורד פלקונר, המחזיק במשרה מקבילה בערך לשר המשפטים אצלנו (סמכויות אכיפת החוק מחולקות כאן קצת אחרת בין "שר המשפטים" ליועץ המשפטי), חושב שיצירת קונפליקט בין שתי הרשויות הוא כמובן בלתי-רצוי ולא מועיל. אבל הוא תומך בצעד המשמעותי ביותר שמאיים כאן על העצמאות השיפוטית: תכניתה של הממשלה להעביר חקיקה שתגביל את מרחב הפרשנות של בתי המשפט. על-פי ההצעה, הם יצטרכו לתת משקל שווה או אף משקל-יתר לביטחון המדינה לעומת זכויות הפרט, משיבחנו האם צעדיה של הממשלה מתיישבים עם הוראות האמנה האירופית. זהו צעד שחושבים לנקוט בו אם בתי המשפט לא יאשרו את הסכם ההבנות עם ירדן שהוזכר לעיל, ויאפשרו גירוש זרים. מדובר ללא ספק בהתערבות בלתי-קבילה בעצמאותה של הרשות השופטת. ממילא נדרשים שופטים, מתוקף תפקידם, לבצע איזון זהיר בין זכויות מתנגשות. אין שום הצדקה לכך שהממשלה תורה להם כיצד לעשות זאת.
לעניין העקרוני יותר של האיזון הראוי בין ביטחון לבין חירות, כדאי אולי לצטט מדבריו של מוריס קרנסטון, תיאורטיקן של זכויות אדם וממש לא מן הרדיקלים שבהם. ככלל, ניתוחו הוא שמרני למדי. זה מה שהוא כתב ב-1973, בספרו ?What are Human Rights:
"יותר מדי מדגישים את הניגוד לכאורה בין ביטחון לחירות. הביטוי 'להסיט את האיזון' לטובת ביטחון המדינה כנגד זכויות היחיד, מציע כי ככל שדוחפים יותר לכיוון אחד, זה של זכויות היחיד, כך הצד השני, של ביטחון המדינה, יגבר. אין להכחיש כי שמירה על ביטחון המדינה עשויה להביא להפחתת החירות האישית, אך מזה לא נובע כי ככל שתהיה לך פחות חירות כך יהיה לך יותר ביטחון, או כי כל הגברה של ביטחון חייבת להביא להפחתה תואמת בחירות. בעולם דובר האנגלית, זוהי אמונה נפוצה מזה דורות כי ויתור על זכויות היחיד מעבר לדרגה מוגבלת מאד לא רק שלא יביא להגברת ביטחון המדינה, אלא יסכן אותו באופן ממשי. הבוז הנפוץ לרודנים זרים איננו רק עניין של אי-הסכמה: הוא צומח גם מהתחושה כי זה טפשי להאמין שאפשר להשיג ביטחון על-ידי דיכוי חירות.
לטעון לזכויות אדם מסורתיות משמעו לטעון, בין היתר, הן לביטחון והן לחירות. ביטחון איננו דבר שאיננו מתיישב עם זכויות אדם, משום שהוא עצמו מהווה זכות אדם; זוהי הזכות לחיים שמוצהרת באופן חדש. ביטחון היחיד קשור לביטחון הקהילה; ההנאה הפרטית מזכות זו תלויה בהנאה המשותפת ממנה. התביעה לחירות ולביטחון איננה תביעה לשני דברים שרק בקושי ניתן לאזן או ליישב ביניהם: זוהי תביעה לשני דברים השייכים זה לזה באופן טבעי. חלק מהאמונה המערבית המסורתית בחירות היא אמונה כי מדינה חופשית בטוחה יותר ממדינה לא חופשית. ההיסטוריה מספקת לנו בסיס מוצק להמשיך לחשוב כי אמונה זו נכונה".
קרוא וכתוב 