זכויות ילדים: תלוי מאיזה לאום
במכתב למערכת הארץ מיום חמישי, הפנה ח"כ אורי אריאל – בכובעו כחבר הוועדה לזכויות הילד – את תשומת לבנו לאמנה לזכויות הילד, המחייבת את המדינות שהן צד לה לבדוק שחקיקתן איננה פוגעת בזכויות ילדים. החובה להתאים את החקיקה הפנימית להוראות האמנה היא הוראה כללית הקיימת בכל האמנות לזכויות אדם. (לא בהכרח בדמות חובה לאמץ את האמנה כמכלול בחוק פנימי, אלא לוודא שהחקיקה תואמת ושאין סתירה ביניהן).
מעניין שזכויות הילד לא עניינו את אריאל בכל השנים שבהן סיכנו הורים מתנחלים את ילדיהם. מעניין עוד יותר שהן חשובות בעיניו כקליפת השום כשמדובר בזכויותיהם של ילדים פלסטינים. זכותם לשירותי בריאות הולמים, זכותם לחינוך, זכותם לרמת חיים נאותה, זכותם לחיים.
היכן היה אריאל כשממש בתום המושב האחרון של הכנסת היא העבירה, למשל, את החוק האוסר על פיצויי נזיקין לפלסטינים, ובהם ילדים? כדאי אולי לאריאל לשוב ולקרוא את האמנה לזכויות הילד. הוא ימצא שהיא לא מזכירה כי הוראותיה מוגבלות לבעלי לאום מסוים.
דיויד יום מבקר בכנסת
היועץ המשפטי אמר השבוע כי לא ניתן להוכיח כי הסתה היתה הסיבה לרצח רבין. זה נכון. לא צריך לקרוא את הפילוסוף הסקוטי דיויד יוּם (אם כי כדאי) כדי לדעת שקשר סיבתי הוא קשה להוכחה. העובדה ששני ארועים מתרחשים באופן עוקב איננה אומרת כי הראשון היווה סיבה לשני. זוהי תוספת הנחה, פסיכולוגית בעיקרה, המאפשרת לנו לתפוס את העולם באופן נוח יותר. זה נכון במיוחד כשמדובר בהתנהגות אנושית. אבל נעזוב את יום ונחזור למזוז. האמירה הזאת נראית לי לא חכמה במיוחד בהקשר שבו נאמרה, ובעיקר לא נחוצה כדי להצדיק את עמדתו העקרונית – שאני שותפה לה – של שימוש זהיר ובמשורה בכלי הפלילי כדי להתמודד עם דיבור. ההתמודדות צריכה להיות במישור הציבורי בעיקרה. אמת זו נכונה גם אחרי רצח רבין, שאז המטוטלת עברה קצת לקיצוניות השנייה, וסיכנה יתר על המידה את חופש הביטוי. אבל, כשכל זה נאמר, צריך לשאול מה למדנו מרצח רבין, והאם הלקח היה רק במישור הציבורי או גם במישור המשפטי. בעניין זה אמרה הכנסת את דברה כשתיקנה את החוק נגד הסתה והורידה את הסף הנדרש לשימוש בכלי הפלילי נגד "עבירות שפתיים". עדיין, יש מקום נרחב לשיקול דעת, שמפעיל היועץ המשפטי כמי שממונה על אכיפת החוק.
אבל המחדל הגדול באמת של מערכת אכיפת החוק בישראל איננו רפיון בהעמדה לדין על דיבורים אלא רפיון בהעמדה לדין על מעשים. מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים התרחשו במשך שנים, ללא תגובה של ממש מצד המערכת. את החוק הפלילי צריך קודם כל להפעיל על מעשים, ולהפעיל אותו באופן שווה. הכישלון הזה הוא הסכנה האמיתית לשלטון החוק.
שתיקת הכבשים
להארץ היתה קצת הצתה מאוחרת כשפרסם רק ביום שלישי השבוע מאמר מערכת שגינה את הלינץ' ואת האיומים שהושמעו שלא לחקור אותו, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
מי שממשיכים לשמור על שתיקה הם ארגוני זכויות האדם; מלבד הוועד נגד עינויים שדרש חקירה. נדמה לי שלא תהיה זו הערכה מוגזמת להניח שלו היה המצב הפוך, ומחבל פלסטיני היה מוצא להורג בזמן היותו במשמורת של משטרת ישראל (ואם הדיווחים נכונים, כפות) – הם לא היו שומרים על שתיקה. שתיקתם במקרה זה מעוררת תמיהה, בלשון המעטה.
לפני 60 שנה (ושבוע)
השעון עצר מלכת ב-8.15 בבוקר, ה-6 באוגוסט 1945, כשהוטלה הפצצה הגרעינית על הירושימה.
בדיון שנפתח מחדש לאחרונה על שאלת הצדקתה של הטלת הפצצה על הירושימה, נטען בין היתר כי בכך חסכו האמריקנים חיים של כ-200,000 חיילים שהיו נהרגים בפלישה יבשתית ליפן.
זאת לא היתה המטרה היחידה שביקשו האמריקנים להשיג בהטלת הפצצות על הירושימה ונגסקי. אבל נניח שכן, האם מדינה רשאית לעשות את השיקול הזה, וכדי לשמור על חיי חייליה לשים לה למטרה עיר אזרחית? השאלה הזאת עולה לא רק במקרה הזה, כמובן, אלא גם במקרים אחרים כמו הפצצת בעלות הברית על דרזדן וערים אחרות בגרמניה.
התשובה של המשפט הבינלאומי כיום היא לאו מוחלט. עיקרון מרכזי במשפט ההומניטרי הבינלאומי הוא ההבחנה בין לוחמים לאזרחים. האחרונים אינם מטרה לגיטימית להתקפה. למרות שהעיקרון הזה היה חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי זמן רב, הרי רק אחרי מלחמת העולם השנייה, עם התפתחות המשפט הבינלאומי של זכויות האדם, הוא נוסח באופן רשמי. בזמן המלחמה עדיין שלט בדיני המלחמה הרעיון של הדדיות, שעל-פיו מדינה שאזרחיה הותקפו רשאית לתקוף בחזרה את אזרחי מדינת האויב. היום התפיסה היא כי החובות שמטיל המשפט ההומניטרי אינן הדדיות. ועם זאת, כאשר בריטניה, למשל, אישררה את הפרוטוקול הראשון לאמנת ג'נבה, היא הסתייגה מאותם סעיפים האוסרים על פעולות תגמול נגד אזרחים, והצהירה כי אם אזרחיה יותקפו היא תראה עצמה חופשית להגיב על מנת לאלץ את הצד השני להפסיק את התקפתו.
