נמל התעופה הית'רו, רבע לתשע בערב. מתחם אל-על ריק כמעט לגמרי. אני ממתינה שהמזוודה שלי תיכנס לשיקוף, לקראת טיסת הלילה שלי בחזרה הביתה. במסלול שלאחר המכונה, עסוקות שלוש בודקות ביטחוניות בפתיחת מזוודות ובדיקת תכולתן, לאחר שכבר עברו את השיקוף. הליך מקובל כשמשהו בשיקוף מעורר חשד. אחת מהן, המרוחקת יותר, מרוכזת במלאכתה ומעבירה בשקדנות את המברשת שבידה על החפצים הנבדקים. השתיים האחרות, הקרובות יותר אלי, מצחקקות ללא הרף, תוך שהן זורקות את החפצים מתוך המזוודה ואחר-כך בחזרה אליה. הקושי העיקרי שלהן, כך מסתמן, הוא להצליח להכניס את כל תכולת המזוודה שהוציאו בחזרה אליה. המלאכה קשה; המזוודות עמוסות מאד, ראש השנה מתקרב. חפצים פרטיים מתעופפים באוויר, לעיני כול, ממזוודה אחת לרעותה, כשצחוקן של שתי הבודקות מתגבר והולך. הן כמעט משחקות מסירות עם החפצים, בין שתי המזוודות, בניסיון לדחוס אותם פנימה. הנה מצאו כובע (סגול, נדמה לי, ממרחק) עם תחרה. הא הא הא! הן מתפקעות מצחוק. אני בעיקר מתביישת. בשביל האנשים העלומים שחייהם הפרטיים נחשפים לעיני כל, ללא פרגוד שיצניע את ההליך שנכנס לא רק לקרביהן של המזוודות אלא גם לקרביהם של החיים הפרטיים שארוזים בהן. בשביל הבודקות, ופורקנן הזול מעבודתן המלחיצה, שלא מבינות עד כמה התנהגותן ובעיקר צהלתן הקולנית בוטה ופוגענית. בשביל כולנו, שזוהי התנהגותם של עובדי חברת התעופה שלנו, גם אם היא כבר לא הלאומית.
הלב ממריא אל-על? שלי צנח מטה מטה.
והיום, ברחוב ירושלמי, צדה עיני גבר צעיר הלובש חולצה שעליה מתנוססת הכתובת "אני קונה רק מיהודים". כאן הבושה כבר לא מספיקה. ברוכים הבאים לישראל.
