המדור 'מצב משפחתי', בעמוד האחרון של מוסף הארץ, חביב עלי למדי. בין השאר, בגלל הרחבת המושג משפחה שהוא מבצע לעיתים מזומנות. (לפעמים אמנם הוא מותח המושג הזה יותר מדי, לכלל כל מי שחי תחת קורת גג משותפת, כמו שותפים לשכירות). כצפוי, אמרות השפר שמשחררים המרואיינים בסוף המדור מלמדות לא מעט על השקפות העולם שהם מחזיקים בהן. השבוע קראתי שם אחת שתתחרה בכבוד על האמרה מעוררת שאט הנפש ביותר. מדובר בגבר ישראלי שנישא לאשה פיליפינית, ששהתה בארץ כמהגרת עבודה, ולהם ילד בן 11 חודשים. וכך נכתב במדור תחת הכותרת פמיניזם:
"'אני לא בעד', אומרת אנבל. אלי: 'למרות שהיא לא פמיניסטית, אני נותן לה להרגיש עצמאית. יש לה כרטיס אשראי, יש לה תקציב חודשי, לא תמצא פיליפינית בארץ עם ישראכרט חופשי'".
אז ככה. למרות שהיא לא פמיניסטית, מגיע לאנבל כנראה להרגיש עצמאית. לא להיות עצמאית, אבל להרגיש כאילו. כמו ללכת בלי ולהרגיש עם. והעצמאות הזו, סליחה, הרגשת העצמאות הזו – איננה משהו המגיע לה כאדם חופשי ושווה-ערך, אלא ניתנת לה בידי הגבר, מתוך רצונו הטוב. שליט מיטיב. אולי כמו כיבוש נאור. ואנבל צריכה לשמוח בחלקה: יש לה כרטיס אשראי! יש לה תקציב חודשי!
הפואנטה, כהרגלה, מגיעה בסוף. "לא תמצא פיליפינית בארץ עם ישראכרט חופשי". בשביל אלי, אשתו עדיין "פיליפינית". לכן היא צריכה להיות מושווית ל"פיליפיניות": מהגרות העבודה העובדות כאן 6 ימים בשבוע 24 שעות ביום תמורת לינה, מזון ושכר זעום. ל"פיליפינית" שלו, לעומת זאת, יש כרטיס אשראי(!). מדובר בטופ של הטופ של הפיליפיניות, כמו שאתם מבינים. העובדה שהיא אשתו, אם בנו, איננה משנה את העובדה הפשוטה הזאת של היותה "פיליפינית". בעיניו, מן הסתם, היא פשוט עובדת עכשיו בשבילו במקום בשביל המעסיק הקודם שלה, עם עוד כמה חובות שלא היו לה אצלו.
לא שזה כל כך חשוב מה שחושב אלי שרביט; חשוב מאד מצבן של הנשים בארץ. העגום מאד. פיליפיניות עם כרטיס אשראי היא מטאפורה מוגזמת, אבל מלמדת משהו. לא פחות מאירת עיניים היא התבטאותו הבאה בתור של מר שרביט, מיד אחרי סוגיית הפמיניזם, תחת הכותרת פוליטיקה:
"מאז שהתחברתי לפיליפינים, הערבים לא מעניינים אותי". ולמה שיעניינו אותו, יש לו עכשיו תחליף, פיליפינית בבית.
