לפני כמעט 50 שנה נעשה מעשה. אתמול מתה מי שעשתה אותו.
רוזה פארקס היתה לסמל של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב ומידה רבה הניעה אותה, כאשר ב-1 בדצמבר 1955 סירבה לקום ולפנות את מקומה ללבן באוטובוס במונטגומרי, אלבמה, כפי שדרש החוק באותה עת. הוא לא רק דרש, הוא גם נאכף: פארקס הועמדה לדין, הורשעה והוטל עליה קנס של עשרה דולר, בתוספת הוצאות משפט. בתגובה, החרימו השחורים במונטגומרי את שירות האוטובוסים במשך למעלה משנה, ועתרו בהצלחה לבית המשפט העליון נגד חקיקת הסגרגציה (הידועה גם בשם "חקיקת ג'ים קראו"). ב-13 בנובמבר 1956 פסל בית המשפט העליון את החוק שהפריד בין לבנים לשחורים באוטובוסים.
הארוע הזה דחף את פעילותה של התנועה לזכויות האזרח והצמיח את מנהיגה מרטין לותר קינג. פארקס הדגימה הלכה למעשה את פעולת הסירוב האזרחי, הבלתי-אלים אך הנחוש, שמאוחר יותר יהפוך קינג לסמל לפעילותו. במרחק השנים יכול סירובה של פארקס להיראות כמינורי, אך לא כך היה בעת שביצעה אותו, כפי שמסביר הניו-יורק טיימס. שחורים נעצרו ואף נהרגו בגלל סירובם לציית לנהגי האוטובוס, שביקשו לאכוף את החוק ששמר את ארבע שורות המושבים הראשונות ללבנים, וחייב שחורים (שהיוו 75% מהנוסעים) לפנות את מקומם ולעבור לאחור, לעמוד, או אף לרדת מהאוטובוס במקרה שאין מקום פנוי. אך העיקר, רוזה פארקס היתה לסמל למיאוס לסבול אפליה, אכזריות והשפלה. "היא הניעה את גלגלי הצדק", מכתיר הלוס-אנג'לס טיימס את כתבתו אודותיה היום. המגזין טיים בחר בה כאחת מ-20 הגיבורים והסמלים המשפיעים ביותר של המאה ה-20. "היא ישבה כדי שכולנו נקום על רגלינו", הגיב ג'סי ג'קסון למותה.
כיצד חיה ארה"ב עד אמצע המאה ה-20 עם סתירה מהותית כל-כך בין החוקה המתקדמת שלה, שתוקנה אחרי מלחמת האזרחים, לבין החקיקה הגזענית והמפלה ששררה במדינות הדרום? וכיצד אישר בית המשפט העליון שלה חקיקה זאת, עד לפריצת הדרך בפסיקה של Brown v. Board of Education מ-1954, שביטלה את ההפרדה הגזעית שהיתה נהוגה בבתי הספר? למתעניינים בשאלה המרתקת הזאת מומלץ לקרוא את מאמרו של חגי הורביץ, "חוקה, דמוקרטיה וגזענות במורשת ארצות הברית", שהופיע בקובץ הדמוקרטיה האמריקנית שערך ארנון גוטפלד (הוצאת זמנים/זמורה-ביתן, 2002). אצטט מתוכו רק שני קטעים, מעמ' 58 ו-60 בהתאמה:
"מלוא הבגידה של בית המשפט העליון בחובתו החוקתית מתבהר והולך כשקוראים את פסקי-הדין, בזה אחר זה, מ-1876 ואילך, ועומדים על הפער מנקר העיניים בין הרטוריקה השיפוטית הנמלצת על מטרות תיקוני החוקה, לבין הפסיקה בפועל, שהתירה למדינות הדרום, בתחום אחר תחום, לעשות בשחורים כרצונן. את עמדותיו אלה הצדיק בית המשפט בעיקר בנותנו פירושים פורמליסטיים, ששמרו על לשון החוקה ונוסחאותיה, אך התעלמו מכוונותיה בעיצוב המציאות החברתית".
"התברר אפוא כי חוקה, אף אם היא ליברלית ובעלת עוצמה, אינה סכר מפני גזענות אם מגמה גזענית נטועה עמוק ברגשות העם, באינטרסים חברתיים ופוליטיים בעלי משקל ובמוסדות מחנכים ושופטים. המציאות גם הוכיחה מה גדול מרחב האפשרויות למניפולציה ולשימוש לרעה בסמכויות הרשות השיפוטית – בשם עצמאותה ובהיותה ללא פיקוח – כשזו באה לפרש את החוקה".
לזכרך, רוזה פארקס, שהוכחת כי גם אדם אחד יכול לשנות את ההיסטוריה.
