כוחו של כוח בינלאומי
אני עצמי חתמתי פעם על עצומה שקראה להתערבות של כוח בינלאומי בסכסוך המקומי רווי הדמים. מאז שיניתי את דעתי. בעיקר בעקבות קריאת ספרו המאלף של ויליאם שאוקרוס, Deliver Us From Evil. שאוקרוס סוקר ומנתח את התערבויות האו"ם במשך כמה עשורים בסוף המאה ה-20, ומראה שבשום מקום שבו לא היתה נכונות של שני הצדדים (להבדיל מיכולת), לא הצליחה התערבות ונוכחות של כוח בינלאומי במטרתה. מי שהיתה זקוקה לחיזוק נוסף, קיבלה אותו בדמות הידיעה על בריחתם של הפקחים האירופים ממעבר הגבול ליד רפיח, בעקבות השתלטותם עליו של שוטרים פלסטינים. כוח בינלאומי זה נשמע נורא טוב, אבל לשים עליו את מבטחנו בענייני ביטחון – נראה קצת מוגזם.
למה (לא) מרצ?
כותרת המודעה בעמודו הראשון של הארץ של יום שישי: "למה מרצ?" הדוברים בכנס המיועד: חמישה גברים. אני כבר יודעת למה לא מרצ.
לא שבמפלגות האחרות המצב יותר טוב, אבל מאלה עם היומרות מצפים ליותר. מרצ היא הצאצאית של רצ -התנועה לזכויות האזרח ולשלום. האם המייסדת של זו, שולמית אלוני, אולי לא היתה תמיד פמיניסטית בהתנהלותה האישית, אבל יש לה מניות ראשיות בהעלאת מעמד הנשים בישראל לתודעה הציבורית. אם גם מרצ מרשה לעצמה לארגן כנס על טהרת הגברים היהודים – המצב באמת רע. הגיע הזמן שגם בישראל יווצר "פער מגדרי" בהצבעה לבחירות: דפוסי הצבעה של נשים הנקבעים גם על-פי עמדתן של המפלגות בנושאים הקרובים ללבן של נשים. שום מפלגה לא יכולה להתעלם מדפוסים כאלו. ועמדה כנ"ל היא לא רק עניין של הצהרה מן הפה לחוץ. היא מתבטאת גם בהרכב המגדרי של כנסים, בין השאר.
מלך השטיח(ונ)ים
נחוץ חוט שדרה
יובל אלבשן הולך לפוליטיקה. כמו כל דבר שהוא עושה, גם זה מקבל כותרות וכתבות בעיתון הבית הארץ. יש להניח שכתבת המוסף השבוע היתה ניסיון תיקון מצדו לראיון האומלל לדה-מרקר, שבו תקף את כור מחצבתו – הארגונים החברתיים. אלבשן טען שם שהארגונים החברתיים (אלו שעד לאחרונה הוא הוצג כיו"ר שלהם, להזכירכם) הם "כלי אנטי דמוקרטי" וכי הוא נפל קורבן לשטיפת מוח מצדם. לגיטימי לחלוטין לחשוב ולומר שכדי לשנות צריך לעבור למגרש הפוליטי עצמו; רק לא ברור (או אולי כן) למה צריך לעשות זאת תוך יריקה לבאר שהוא שתה ממנה לרוויה. נו, אם אפשר לשטוף את מוחו כל-כך מהר אולי אין לו בדיוק את חוט השדרה שמומלץ לבני-אדם בכלל ולפוליטיקאים בפרט (לפחות כדי להתבלט לטובה מול רוב הנוכחיים).
מה ששווה מחשבה נוספת בכתבה הנוכחית הוא הצידוק שמוצא אלבשן לכך שבפרשת הסופר-פארם – שבה היה מראשי הנאבקים נגד האיסור שהוטל על הקופאיות לשבת בזמן העבודה – הוא התפשר מאד מהר לטובת עמידתן על שטיחונים אורתופדיים. מסביר אלבשן: "אני עומד מול מנהל סופרפארם, אני יודע שהתקשורת תתעניין רק עוד פעם-פעמיים וצריך לסגור אתו. זו דילמה קשה: מה המקסימום שאפשר להשיג." הבעיה היא לא שבמאבקים צריך להתפשר. הבעיה היא בתפיסה שהמאבק עצמו כפוף לסדר-היום התקשורתי. התזזיתיות של התקשורת היא נתון, אבל היא לא צריכה להכתיב את המאבק עצמו אלא לכל היותר את אופן קידומו בדימויים תקשורתיים. מאבקים ממשיים לשינוי חברתי נעזרים בתקשורת, לא מוכתבים על-ידה. נכון, זה תהליך ארוך, מתיש לעיתים, שחלקו הגדול לא נעשה לאור הזרקורים ולא מזכה אותך בכותרות חמימות. אבל אני סומכת על אלבשן שאם היה עובר אותו, הוא היה מצליח גם אחרי חצי שנה לעניין את ידידיו בתקשורת בתוצאה, שאולי היתה מוצלחת הרבה יותר.
אגב, לפני כמה שבועות נכנסתי לסניף של סופר-פארם ושמחתי לראות את הקופאית יושבת. שאלתי באירוניה אם כבר מרשים להן לשבת. היא השיבה ברצינות גמורה: רק בהריון.
