את מה שבארץ הביאו ככלל לא לייחוס – מפי "נוירוכירורג בכיר", "מנהל מחלקה בבית חולים גדול" וכן הלאה, אמרו בניו-יורק טיימס לציטוט ולייחוס: ניתוח חולה במצבו של אריאל שרון הוא פעולה "חריגה ביותר", "צעד נואש". ד"ר לליט קרלה, פרופסור לרפואת שבץ בקינגס קולג' בלונדון, אמר לעיתון: "אנו נמצאים מעבר לתחום הפרקטיקה הסטנדרטית (…) אין על כך מחקרים. אנו נמצאים בתחום האפור ומדברים על צעדים נואשים". עם זאת, חלק מהמומחים מסכימים כי מאמצים חריגים אלו שכיחים כשחייהם של מנהיגים לאומיים בסכנה. "אם אתה ראש-ממשלה של מדינה רבת עוצמה, יטפלו בך ביתר אגרסיביות מאשר אם לא היית כזה", אומר ד"ר תומס אוריגיטנו, ראש המחלקה לנוירוכירורגיה בבית-הספר לרפואה של אוניברסיטת לויולה בשיקגו. "כולנו נוטים להיות הרואיים יותר בניסיון להציל את הסמלים הלאומיים שלנו".
האם לגיטימי לנתח את ראש הממשלה כשחולה אחר במצבו לא היה מנותח? רופאים לא אמורים להתחשב בזהותם של המטופלים שלהם. לא במינם, בצבעם ובמוצאם. השיקולים היחידים שצריכים לקבוע בהחלטות שלהם לגבי מתן טיפול או מניעתו הם שיקולים רפואיים טהורים. אסור כי חייו של אדם אחד ייחשבו יותר מחייו של חברו. התחשבות בגורמים כמו מין, צבע, מוצא ומעמד כדי להחליט אם לנתח או לא היא לחלוטין בלתי קבילה. גיל יכול להוות גורם רלבנטי רק כאשר יש לו השפעה על היכולת לעמוד בפרוצדורה הרפואית, לא כקובע שלא כדאי "לבזבז" על הפציינט את המשאבים, לנוכח גילו המתקדם. כך התיאוריה; באופן מעשי, זה רק לעיתים רחוקות כך. האם לגיטימי כי תפקיד שאדם משמש בו, כמו ראש מדינה, יהווה משקל-יתר בהחלטות רפואיות? התשובה שלילית. אין לנתח רק כדי לרַצות את הציבור (הבארי חמישים למיניהם, ושאר מחרחרי הקונספירציות, ממילא ימצאו בכל מה שייעשה או לא ייעשה חיזוק לתיאוריה שלהם, שהרי היא תיאוריה סגורה…). מצד שני, אם מדובר בפרוצדורה שעשויה להציל חיים – גם אחד האדם צריך ליהנות ממנה. לא לרופאים להחליט האם חייו של הפציינט לאחר ארוע כזה, אם ישרוד, הם ראויים. ודאי שמידת "ראויותם" איננה נקבעת על-פי מעמדו של הפציינט. אנו מצפים מרופאינו לנהוג ברמי המעלה כבאחרון הרוכלים בשוק. לא לשאת פני דל ולא להדר פני גדול. אבל דומה כי רופאה שתתעלם מכך שהפציינט המונח לפניה הוא ראש הממשלה תהיה מקרה נדיר למדי, לפחות ברמה הפסיכולוגית.
המקרה של שרון מדגים כי לעיתים זהו עושר השמור לבעליו לרעתו. יתכן שלאחר הארוע המוחי הראשון שעבר, בפציינט רגיל לא היו מטפלים בתרופות האגרסיביות שקיבל שרון, שרוב הרופאים מסכימים כי יש להן יד בהתפרצות הדימום התוך-מוחי בארוע השני. לא הייתי רוצה להיות בנעליהם של הרופאים שטיפלו בשרון, לא לפני שבועות מספר ולא כעת. כל-כך רצו להציל את חייו או לפחות להראות כי עשו כל שביכולתם – עד שאולי יתברר כי מרוב overdoing הרגו את הפציינט.
האם המוות הוא באמת המשווה הגדול? כן, כשמדובר בעובדת סיומם של החיים הפרטיים שלנו. לא, כשמדובר בתעשיית הזיכרון וההנצחה; ולא כשמדובר בדרך אל המוות, שפעמים רבות חשובה יותר ממנו עצמו, שכן היא עדיין בתחום ארץ החיים. אם אכן מדובר היה בניתוח מיותר, שאין לבצע משיקולים רפואיים ומהם בלבד – הרי השאלות המתעוררות לא נוגעות רק ליחס המיוחד שמקבלים שועים וראשי מדינה. בהקשרן הרחב, החלטות רפואיות לעולם אינן מבוּדדות. חלוקת משאבים לרפואה ובתוכה מעוררת שאלות אתיות סבוכות, שפעמים רבות מערבות דילמות טראגיות. כמה חולים ניתן היה להציל במשאבים שהופנו לניתוח הנחשב לחסר סיכוי, שבוצע רק בשל זהותו של הפציינט? לצד השאלות האחרות, כמו אלו שיקולים הופעלו, גם היא דורשת התייחסות.
