קרוא וכתוב

סרטו של ספילברג ומדיניות החיסולים של ישראל

'מינכן', סרטו המדובר של ספילברג על מבצע החיסול הנרחב של מתכנני טבח מינכן ובכירי "ספטמבר השחור" בידי המוסד, עלה כאן לאקרנים במוצ"ש. ביום ראשון בצהריים הלכנו לראות אותו בבית הקולנוע ב-Harvard Square. מדובר בנושא מרתק, המעלה שאלות קשות. ספילברג יצר ממנו, באופן לא מפתיע מדי, שעתיים ושלושת-רבעי השעה של גרסה הוליוודית פלקטית, סטריאוטיפית ולא-אמינה ביותר, הנגועה בלא מעט קיטש. מי שראה בזמנו את הסדרה התיעודית שהפיקו על הנושא, אומר גם כי אין בסרט שום חידוש. לאלה המבקשים ביקורת סרטים: תחסכו לעצמכם. אך לא לשם כך התכנסנו כאן.

הסרט מצהיר כי הוא מסתמך על ארועים שקרו. מעניין לבחון דרך האספקלריה שלו את מדיניות החיסולים של ישראל. מדיניות שנהפכה בשנים האחרונות מנשק חריג, שלא מודים בקיומו, לכלי שגרתי שמצהירים על השימוש בו (ועל הפסקות מתודיות בשימוש בו) מדי שני וחמישי. לא ברור אם מדיניות החיסולים של ישראל התחילה שם או עוד לפני כן, במצוד אחר פושעים נאציים. אם לשפוט על-פי התמונה שמציג הסרט, בכל הזהירות המתבקשת מהסתמכות על גרסה הוליוודית, מצטיירים שני הבדלים עיקריים בין מה שנעשה אז לבין מה שנעשה היום. ומעניין שאלו הם שני הבדלים בכיוונים מנוגדים.

חיסולי מינכן לא התיימרו להיות נשק מניעתי, שנועד למנוע פיגועים בעתיד, כמו שמוצגים "הסיכולים הממוקדים" דהיום על-ידי צה"ל ובעיקר דובריו ומצדיקיו. לחיסולי מינכן היתה מטרה אחת: נקמה. היא מוצגת כך במפורש מפיה של ראש-הממשלה דאז גולדה ("איזה חוק מגן על האנשים האלה?") מאיר. השאלה האם אפשר לעצור את האנשים האלו ולהביאם למשפט עולה בסרט מאוחר מאד ובאופן קלוש, כשהספקות מתחילים לכרסם במבצעים. יש, כמובן, הבדלים נוספים בין חיסולי מינכן לאלו הנוכחיים גם מבחינה זו. הבדלים הנוגעים למשטר המשפטי שחל בשטח והחובות השונות שהוא אוכף על המדינה המבצעת; והבדלים מבחינת יכולתה של המדינה "המארחת" את הטרוריסטים לעצור אותם ולהעמידם לדין על-פי בקשת המדינה הנפגעת. גם הדוגמא של העמדת אייכמן לדין, המוזכרת בפי הגיבור, היתה כרוכה בחטיפתו ממדינה זרה, ובכך בהפרת המשפט הבינלאומי. העמדה לדין איננה תמיד ובהכרח פתרון פשוט או מעשי.

יש הבדל מכריע בין פעולת נקם לבין פעולה מניעתית. אחד הדברים המשותפים לשתיהן היא הבעייתיות של התשתית הראייתית. האם הציגו לך ראיות בדבר מעורבותם של אלו שאנו רודפים אחריהם? שואל אחד הסוכנים את הגיבור; שאלה שהוא עצמו נזכר להטיח בפני מפעילו במוסד רק בסיום הסרט, כשהספקות והחרדות מתחילים לשבש את חייו. ומהן הראיות שיש בידי הצבא היום לפני "סיכול ממוקד"? וכיצד אפשר לסמוך על מהימנותן ודיוקן? כלום לא למדנו מאומה, מאז הימים ההם, על התרבות הדגנרטיבית של ה"סמוך" ופירות הביאושים שלה? גם הסבורים כי ניתן להצדיק את המדיניות הזאת כשלעצמה צריכים לתת דעתם, ותשובה סבירה, לשאלות האם יש אפשרות לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת; עד כמה מסוכן לאפשר מדיניות חריגה כל-כך; וכמה מהר זו נהפכת לקארט בלאנש למנהיגים ולכוחות הביטחון לעשות כרצונם, ללא מגבלה וללא פיקוח.
ברמת ההצהרה ישראל איננה מציגה כיום את מדיניותה כנקם אלא כמניעה. זוהי הצהרה שעדיין דורשת הוכחה. העובדה שכל הפרטים חסויים מקלה מאד על מתן הצהרות ברוח זו, אך כל עוד אין לה ביסוס מומלץ לשמור על רמה נאותה של ספקנות בריאה.

אינני יודעת עד כמה הסרט (המתבסס על ספר) נאמן לעובדות, אך לפחות על פי גרסתו נראה כי בנקודה השנייה חלה נסיגה ברורה, בולטת ומדאיגה במדיניותה של ישראל. הסרט מציג כמה אפיזודות שבהן לא בוצע חיסול, או שוּנה מהלך הפעולה, בשל נוכחותם של אזרחים חפים מפשע, בעיקר בני משפחה, במקום. גם אם זה נכון (והיו מקרים שבהם נהרגו גם אז בני משפחה), זה לא אומר שזאת היתה הנחיה מגבוה; יתכן שזו היתה בחירה של המבצעים במקום. מה שדי ברור הוא שכיום אין לרגישות הזו זכר ושריד אצל קובעי המדיניות. פגיעה בעוברי אורח תמימים נחשבת ל"נזק משני" של הפעולה. לכל היותר מנסים למזער אותה, אבל היא ממש לא מהווה גורם קובע בהחלטות. אולי הביטוי ה"פואטי" ביותר לתפיסה הזאת היתה בהתבטאותו המפורסמת של הרמטכ"ל דהיום, דן חלוץ, על מכה קטנה בכנף האווירון שהוא חש כשהוא משחרר את הפצצה מעל היעד. בתצהיר מאוחר שלו לבג"צ אמר חלוץ שהעובדה שבחיסול שחאדה נהרגו אזרחים לא מעורבים וילדים חפים מפשע, מעציבה מאד. מעציבה, אבל לא מהווה גורם בשיקול לגבי המדיניות. כמה חפים מפשע צריכים להיהרג כדי שזה ייפסק מלהיחשב ל"נזק משני"? הסרט לא מגיע עד פרשת לילהאמר, שבה הרגו הסוכנים מלצר תמים שחשבו בטעות לעלי חסן סלאמה, אחד היעדים המרכזיים המוזכרים בסרט. בשל הכישלון הוקפא אז לזמן מה מבצע החיסול. סלאמה חוסל לבסוף ב-1979.
טעות בזיהוי, טעות בהערכה המודיעינית לגבי הרקורד של היעד והריגתם של אזרחים תמימים בפעולה – כולן שאלות שצריכות להישאל מעבר לשאלת ההצדקה או אי-ההצדקה של הפעולה עצמה בנסיבות מסוימות. אחר-כך באות שאלות מסדר שני, עד כמה ניתן להפוך מקרים כאלו למדיניות.

דבר אחד משותף למדיניות של אז ולזו של היום. גולדה מאיר החליטה על חיסולי מינכן כדרכה. מבלי להקדיש רגע מחשבה לתוצאות המסתברות של מדיניותה. כאז כן היום.

עוד בנושא:
איך בוחנים כלל