מצב האומה
הנשיא ג'ורג' וו. בוש נשא ב-31 בינואר את הנאום המסורתי על מצב האומה. תכנים משמעותיים לא היו שם, בלשון המעטה, אבל ההצגה – קרקס שלם. הנבחרים קמים על רגליהם, תשואות לאין קץ בכל סוף פסקה, כשהנשיא עושה פאוזה לשם כך. פעם אחת ניתנו תשואות לא צפויות: הדמוקרטים הריעו לעצמם, כשהנשיא ביקר את הקונגרס על שחסם את תכניתו לגבי הביטוח הסוציאלי. התגובה הרשמית של מפלגת האופוזיציה ניתנת באותו ערב, מיד לאחר הנאום. למחרת – עמודים על עמודים בניו-יורק טיימס שכללו את הנאום עצמו, ניתוחים ופרשנות. ספירה מדוקדקת כמה פעמים חזר בוש על אלו מילים; כמה דקות הקדיש לנושא הזה וכמה חצאי דקות – לאחר; כמה חייך הפעם לעומת נאומיו השנתיים הקודמים. לא פחות מנאומו של הנשיא, אפשר ללמוד על מצב האומה – או נכון יותר על אופייה – מהתעסקות אובססיבית כזאת במספר המילים ומספר הדקות.
המצע של טיבי
אחמד טיבי עובר מפלגה זו הפעם השלישית, לפי חשבוני. הוא התחיל עם בישארה בבל"ד, עבר לחד"ש ועכשיו שובץ במקום השני ברשימת רע"ם. לטיבי עצמו יש מפלגת מדף ושמה תע"ל, שמעולם לא קיבלה את אמון הבוחרים פשוט כי לא ביקשה אותו. היו"ר שלה תמיד הצליח להתמקם במפלגה קיימת מבלי שיצטרך לבחון את כוחו האלקטורלי ובלי שנדע כמה מנדטים הוא שווה באמת. מצע? עזבו אתכם, העיקר המיקום.
נטול אג'נדה
ה(אין) אג'נדה של רובינשטיין
נטול אג'נדה
ב-1.2 לפנות בוקר הוציא השופט אליקים רובינשטיין צו ביניים שהורה לעצור את הפינוי בעמונה עד לקיום דיון. לא סתם פתחתי בתאריך. ב-1.2 התחילה תורנותו החודשית של אליקים רובינשטיין כשופט תורן בבית המשפט העליון. העותרים המתינו עד ה-1.2 לפנות בוקר על-מנת לפנות לבית המשפט (עתירה אחרת נדחתה בתחילת השבוע). בדיון עצמו נותר רובינשטיין במיעוט כשבית המשפט דחה גם עתירה זו. אבל העיקר שלרובינשטיין אין אג'נדה…
