נדמה לי שזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה הפרטית שלי שצפיתי בכל חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר על הסרט הטוב ביותר עוד לפני הטקס עצמו, שיתקיים הערב. מה שמאפשר לי לעשות דירוג משלי. זה איננו הימור מי יזכה, רק רשימת ההעדפות האישית שלי.
מתוך חמשת הסרטים, שניים מתמודדים אצלי על המקום הראשון ואילו שלושת האחרים משתרכים הרחק מאחוריהם. נתחיל בהם:
* אחרון ולא חביב הוא מינכן, תת-רמה של רדידות פלקטית ולא אמינה מבית היוצר של ספילברג. הוא אפילו לא מצליח למתוח.
* קראש הוא סרט מעניין, אם כי פשטני מה. על גזענות, ולא פחות מכך על סטריאוטיפים שנוצרים אצל הצופה לגבי דמויותיו.
* למרות הביקורות הנלהבות, לא מצאתי את עצמי שותפה להתפעלות מהר ברוקבק. זהו סרט שטוחן לעייפה את מושג הגבריות האמריקנית ומציג אותה בעיקר כעצירות רגשית. (אניס מתייחס לאהובו באותו אופן שבו הוא מתייחס לאשתו. כלומר, הבעיה איננה רק אי-היכולת שלו לממש יחסים הומוסקסואליים אלא אי-היכולת שלו להתייחס רגשית למישהו אחר, יהיה גבר או אשה). סרט עצוב, נכון, אבל את המעט שיש לו לומר הוא מושך על הרבה יותר מדי זמן. חוץ מזה, כמעט בלתי אפשרי להבין מלה אחת ממה שמדברים שם. יוצרי הסרט לא חשבו שכדאי שצופיו יבינו מה שאומרים בו? אפשר באותה מידה כבר להפיק סרט אילם.
ההתלבטות לגבי הזוכה היתה בין קפוטה לבין Good Night, And Good Luck.
Good Night, And Good Luck, שהגיע למקום השני והמכובד, מספר את סיפור מאבקו של אד מורו, שדר סי.בי.אס, בסנטור ג'וזף מקראת'י וציד המכשפות שלו בשנות החמישים בארה"ב. סרט מצוין, בבימויו של ג'ורג' קלוני שגם משחק בו בתפקיד משנה ועבר דרך ארוכה מאז אי.אר .(אגב אי.אר, אני תמיד מתקשה להבין למה כשאנחנו מגיעים לבי"ח, טפו טפו טפו, הרופא לא חתיך כמו קלוני?). אפשר לעשות תקשורת אחרת; רק שהסרט המצולם בשחור-לבן גם נוטה להסתכלות הזאת על העולם.
פיליפ סיימור הופמן בתפקיד טרומן קפוטה
והזוכה הוא….קפוטה. מפני שהוא סרט הרבה יותר מורכב ומעודן בתחכומו מזה שהתמודד מולו. קפוטה מצייר את דיוקנו של הסופר האמריקני טרומן קפוטה תוך שהוא מציג את תהליך כתיבתו של ספרו הידוע ביותר, בדם קר, שנכתב על רצח מזעזע וסתום של ארבעה בני משפחה בקנזס. הסרט מציג את קפוטה כסחטן רגשי, מניפולטור ובעל אישיות גבולית לא פחות מן הרוצחים שהוא מבקש לכתוב עליהם, ושאת מצבם השביר הוא מנצל עד תום כדי להפיק יוקרה ספרותית. הוא קונה את אמונם על-מנת שייפתחו לפניו ויספרו לו את סיפורם, נוטע בהם תקוות שיסייע להם ובכך יוצר אצלם תלות נואשת, אך למעשה זקוק להוצאתם להורג וממתין לה על-מנת להשלים את ספרו. בדרך הוא לא בוחל בשקרים,להם ולעצמו. האם יכול היה באמת להציל אותם? כנראה שלא. אבל כמו שאומרת לו ידידתו, נל הרפר לי, העובדה היא כי הוא לא ממש ניסה. לסרט אמירה נוקבת על תהליך היצירה בכלל, ועל הניצול הכרוך בה, שאולי אפילו מובנה בה. פיליפ סיימור הופמן משחק נפלא, ומצליח ליצור אצל הצופים תיעוב כלפי הדמות שהוא מגלם, מבלי שיאבד מאמינותו. הוא בונה דמות עגולה ורבת פנים, המשכנעת במורכבותה הפנימית גם אם לא בהכרעותיה המוסריות. יהיה מאכזב ומפתיע אם הוא לא יזכה לפחות באוסקר על השחקן הטוב.
