במאמר שפורסם לפני ימים אחדים בהארץ, טוען גאי כרמי (אין קשר משפחתי) כי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופטת דורית בייניש, טעתה בכך שפסלה את התשדיר של מפלגת 'חירות'. לא סתם טעתה, "העניקה מכה אנושה לחופש הביטוי". תזכורת: הטקסט שנפסל הוא "ערבי טוב הוא לא ערבי מת, ערבי טוב לפעמים רוצה לצאת". ומדוע סבור גאי כרמי כי לא צריך היה לפסול את התשדיר? משום שאין מדובר בוודאות קרובה, ואף לא בהסתברות נמוכה, של פגיעה באינטרס הציבורי.
אני סבורה כי בייניש צדקה בפסילת התשדיר, משום שיש בו הסתה לגזענות. המסר שלו הוא עידוד ערבים לצאת מישראל. מבחן הוודאות הקרובה, שנטבע בפרשת "קול העם", איננו רלבנטי למקרה שלפנינו, וטועים הנתלים בו, בין אם היתה זו בייניש בנימוקיה לפסול ובין אם אלו מגיני חופש הביטוי או החופש להסתה לגזענות, במקרה הזה. הסתה לגזענות איננה דורשת מבחן הסתברותי או תוצאתי כלשהו. היא דורשת מטרה. החוק קובע מפורשות כי אין נפקא מינא אם ההסתה הובילה בפועל לגזענות אם לאו. דעה זו היתה גם דעת הרוב בבית המשפט העליון בפרשת אלבה. הצידוק להגבלת חופש הביטוי על-ידי הסתה לגזענות הוא כי בני-אדם זכאים לחיות בחברה המכבדת אותם ואת השתייכותם הקבוצתית, באווירה חופשית מהסתה נגדם על רקע זה.
יתרה מזאת, כאן לא מדובר היה בהפללת ביטוי המסית לגזענות, אלא בפסילת תשדיר בחירות. מעניין כיצד היו מגיבים בישראל אם במערכת בחירות במדינה אחרת היתה אחת המפלגות יוצאת בתשדיר הבחירות הבא: "יהודי טוב הוא לא יהודי מת. יהודי טוב לפעמים רוצה לצאת". אולי עכשיו זה יותר ברור?
עוד בנושא: האם להפליל ביטוי גזעני?
