עוד לא שככו הגלים שעוררה התפטרותו של נשיא הרווארד, לורנס סאמרס, וכבר סערה חדשה בפתח. הפעם מדובר ב"מחקר" הנושא את שמם של סטיבן וולט, פרופסור ליחסים בינלאומיים והדיקן האקדמי של בית הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד, ושל ג'ון מרשהיימר, פרופסור למדע המדינה מאוניברסיטת שיקגו. במחקרם הם מבקשים להראות כי הלובי הישראלי גורם לארה"ב לקבל החלטות בניגוד לאינטרס הלאומי שלה. בין השאר, הם טוענים, הלחץ של הלובי הזה (ברובו יהודי אך לא רק) היה מה שהכריע את הכף בשאלה האם לצאת למלחמת עירק. גרסה מקוצרת של המחקר התפרסמה בלונדון רביו אוף בוקס, אכסנייה שגרמה להרמת גבות קלה עוד טרם הקריאה בו. מדוע בחרו הפרופסורים לפרסם דווקא בבריטניה ולא בארה"ב? מדוע דווקא בכתב-עת לא אקדמי? ומדוע דווקא בלונדון רביו אוף בוקס, שהמצויים יודעים כי הוא מוּטה, בלשון המעטה, בשאלות הקשורות לישראל? (ולא מוטה לטובתה, אם זה לא היה ברור).
כצפוי קמה מהומה. כצפוי, חלק מהביקורת טענה כי הם אנטישמים או למצער אנטי-ישראלים, מה שלדידם רק מוכיח את טענתם בדבר הלובי הישראלי שמחזק את אחיזתו על-ידי האשמת כל מתנגד/ת באנטישמיות… זאת לא ממש טענה חזקה של שני הפרופסורים, שכן בה במידה שהיא ביקורתית כלפי הלובי הישראלי, במידה לא מבוטלת של צדק, היא עשויה להצביע על כך שהם עצמם פיתחו תיאוריה סגורה. תיאוריה סגורה היא תיאוריה שכל ניסיון להפריך אותה מאומץ על-ידה כטענה המבססת אותה. כך הם מחסנים את עצמם מראש בפני האשמות באנטי-ישראליות או/ו אנטישמיות, שהרי זוהי בדיוק טענתם כלפי המבקרים העתידיים האלו. ועם זאת מעניין להיווכח כי אחד התומכים הקולניים ביותר בוולט ומרשהיימר הוא ג'ון דיוק, לשעבר מחוקק מלואיזיאנה, גזען ואנטישמי שהחל את הקריירה שלו בקו-קלוקס-קלאן. מעניין גם שמרשהיימר חתם, בזמנו, על גילוי דעת שיזמו ישראלים לפני מלחמת עירק, ובו הזהירו כי ישראל מתכננת לבצע בחסות ערפל המלחמה טיהור אתני בתושבי השטחים. אבל עם המחקר של וולט ומרשהיימר צריך להתמודד לגופו, לא על-פי מניעיו הנסתרים.
יש מקום לביקורת לא מועטה על המחקר שלהם. הוא לוקה באי-דיוקים רבים, הוא מוטה, הוא איננו מבוסס. (אם לתת דוגמא רק מנושא אחד, הטיעון שלהם לגבי חוקי האזרחות בישראל, כמו טענות רבות אחרות, מפנה לידיעות עיתונאיות כביסוס. מהדיקן האקדמי של בי"ס יוקרתי אפשר לצפות לקצת יותר. אגב, כשהִפנו את תשומת לבו לכך שטיעונם בנדון איננו מדויק הוא אמר "אני אבדוק את זה". לא כדאי היה שיבדוק את זה לפני הפרסום? בהפניה אחרת הם כותבים: "יש מספר עצום של מאמרים באינטרנט העוסקים בפרשה זו". יתכן, אבל למה לא מובא אפילו מאמר אחד כזה, אם הוא מקור אמין? איך אפשר להתייחס ברצינות להפניה בלשון כזאת, במחקר אקדמי?). עם טענותיהם של וולט ומרשהיימר צריך להתמודד אחת לאחת, ולבחון את תוקפן ואת איכותן האקדמית-מחקרית. כך עשו, בין השאר, פרופ' ג'פרי הרף, היסטוריון מאוניברסיטת מרילנד ופרופ' אנדריי מרקוביץ, מדען מדינה מאוניברסיטת מישיגן (במכתב ללונדון רביו אוף בוקס שפורסם בבלוג של נורמן גארס); הפרופ' לפילוסופיה שלום לפין הוסיף באותו בלוג; ג'יימס טרנטו מהוול-סטריט ג'ורנל (דיוק 1, הרווארד 0); וגם תום שגב בהארץ. ויש עוד. [אחרי שרשימה זאת הועלתה ראיתי את אלכס ספיאן בקמרה ואת ראובן פדהצור בהארץ מהיום].
אני רוצה להתמקד בשתי נקודות אחרות. אחת נוגעת למכת הנגד לפעולתו של הלובי הישראלי בוושינגטון, שהיתה צפויה. השנייה – לחופש המחקר האקדמי.
כמדעני מדינה אמריקנים, סביר שהכותבים יתרכזו בשאלה האם מדיניות חוץ מסוימת משרתת את האינטרסים האמריקניים. (אגב, כיצד קובעים מהם אותם אינטרסים? גם זה נתון לפרשנות). אלא שדרך פעולתו של הלובי הישראלי איננה פועלת בסופו של דבר גם לטובתה של ישראל ועוד פחות מכך לטובת יהדות ארה"ב. אך בעוד שהקביעה הראשונה נובעת מתפיסתי הפוליטית בשאלת טובתה של ישראל (שחקני המפתח בלובי הם בעלי תפיסות ימניות קיצוניות), הרי כפי שהיה צפוי, פעולתו הנמרצת של הלובי הנדון לטובתה של מדינה אחרת עלולה לעורר backlash, מכת נגד. והריאקציה תפעל בכל הכוח נגד יהודי ארה"ב. הדבר האחרון שחסר לנו הוא כי היהודים יואשמו גם במלחמת עירק, שההתנגדות לה הולכת וגוברת כאן. אותי אמנם לא שכנעו הכותבים המכובדים כי הלובי הוא שהכריע את הכף לגבי היציאה למלחמה הזאת. ארה"ב לא ממש צריכה את הלובי הישראלי כדי להסתבך מדי כמה שנים במלחמה באזור אחר. (סרט המוקרן כאן ממש בימים אלו, Why We Fight, טוען כי האינטרסים הכלכליים הם שהכתיבו את מלחמת עירק כמו כמעט את כל המלחמות הקודמות של ארה"ב). נכון גם שלא שצריכים עובדות כדי להאשים את היהודים בכול, כפי שאנחנו יודעים. מדהים להיווכח, למשל, כמה אנשים בארה"ב סבורים כי המוסד הישראלי הוא שעומד מאחורי פיגועי 9/11. אין בכך בשום פנים כדי לטעון שליהודים אסור להביע את דעתם על כל נושא שהוא, הקשור לענייניה של האומה שהם אזרחיה. טענה כזאת, כפי שמיטיב לאבחן נורמן גארס בהערתו בבלוג שלו בסוף מכתבם של ג'פרי הרף ואנדריי מרקוביץ, היא במיטבה הפעלה מבישה של סטנדרטים כפולים, ובמירעה סתם אנטישמיות. אבל השאלה איננה הזכות של כל אזרח ואזרחית להביע את דעתם או להשפיע על מדיניות של ממשלתם. השאלה היא האם לגיטימי שאזרחים ילחצו על ממשלתם לפעול בכיוון מסוים לא משום שהם סבורים כי זה לטובת מדינתם אלא משום שהם סבורים כי זה לטובת מדינה אחרת. הבומרנג הזה סופו שיפגע גם ביהודי ארה"ב וגם בישראל.
על-פי הידיעה בניו-יורק סאן, שהפרסום בהארץ מיום שישי העתיק אותה כמעט מִלה במִלה בלי לציין אותה כמקורו, הרווארד מתנערת מהמחקר. כיצד? היא הורידה את הלוגו שלה ממנו, והדיסקליימר לגבי הקשר בין הדעות המובעות בו למוסדות המחקר שבהם חברים מחבריו שוּנה. הדיסקליימר המקורי היה דיסקליימר כללי המופיע בכל מחקרי הסדרה, ומבהיר כי העמדות המבוטאות בהם הם של מחבריהן והן אינן משקפות בהכרח את אלו של המוסדות האקדמיים. הדיסקליימר החדש מיוחד רק למחקר הזה, ומצהיר מפורשות כי מחבריו הם האחראים היחידים לו, כי המוסדות האקדמיים שלהם אינם נוקטים עמדה לגבי מחקרים של חבריהן וכי אין להציג או לפרש מחקר זה כמבטא עמדה כזאת. זה כשלעצמו משונה מאד, בלשון המעטה. ממתי אוניברסיטה נחשבת לאחראית לתוכן מחקרם של חבריה? כשפרופסור באוניברסיטה העברית מפרסם מחקר, הממצאים שלו והפרשנות להם אינם מיוחסים לאוניברסיטה אלא לו. אפילו במקרה הקיצוני של זיוף, או סתם מחקר לא רציני, המוניטין שנפגעים (בעקבות ביקורת עמיתים) הם של הפרופסור; גם אם ברור שגלי ההדף שלהם משפיעים גם על המוניטין של האוניברסיטה עצמה. אבל הניו-יורק סאן רומז למקור אחר להתנערותה המבוהלת מה של הרווארד: לחצים מתורמים. הרווארד, ככל האוניברסיטאות הפרטיות היוקרתיות, מבוססת על תרומות כאלו, שרבות מהן מגיעות מתורמים שהם עצמם בוגרי האוניברסיטה ומעוניינים לשמור על יוקרתה, המשפיעה בעקיפין גם על סיכויי הצלחתם שלהם. במקרה הזה דיווח הניו-יורק סאן כי מי שתרם את הכסף לקתדרה שוולט עומד בראשה, ביקש כי הקתדרה לא תוזכר בכל הקשור למחקר השנוי במחלוקת…. אם זה נכון זוהי כבר בעיה רצינית. חופש המחקר האקדמי נשמר, בדרך-כלל, מפני התערבות ממשלתית. אבל הכלכלה המודרנית מביאה לפתחה של האוניברסיטה סכנה לא פחותה לחירות הזאת, הנשקפת דווקא מבעלי המאה. קשה לשמור על עצמאות מחקרית מול הצורך בצינור החמצן של התרומות. אבל האוניברסיטאות חייבות לעשות זאת, כדי למלא את תפקידן. כמו שאסור לממשלה להתערב בתוכן המחקרים, כך גם אסור לתורמים לעשות זאת. הם כמובן לא חייבים לתרום: הם לא חייבים דבר לאיש. אבל מי שתורם צריך לדעת שהתרבות של המוסד שהוא תורם לו היא תרבות של חופש מחקר ודעה. ושהחופש הזה הוא שהביא להישגים המדעיים הגדולים עד היום. באיכות לקויה של מחקרים צריך לטפל לחוד.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
קרוא וכתוב 