כשביקרתי ביום שישי בבית המשפט העליון של ארה"ב, עברה במוחי המחשבה שמא נשיאו של בית המשפט המקביל בישראל, אהרן ברק, היה רוצה להידמות לג'ון מרשל, אחד מנשיאיו של בית המשפט האמריקני. נשיאיו לשעבר של המוסד הזה מונצחים במסדרון הכניסה, המוביל אל אולם הדיונים, לא בצילומים אלא בפסלים. סטייל של נצח אמריקני. אבל הנשיא ג'ון מרשל לבדו זוכה לפסל ענק בקומת הקרקע, המוביל לתערוכה המוקדשת רק לו ולפועלו המשפטי. הוא גם האמריקני היחיד המונצח בתבליטים המקשטים את קירות אולם הדיונים. הסיבה, כפי שהסבירה המדריכה, היא ההחלטה שכתב ב-Marbury v. Madison, שבה קבע בית המשפט האמריקני כי בסמכותו לפסול חוקים של הקונגרס כבלתי-חוקתיים. לימים, ישתמשו שופטי ישראל בקו-טיעון דומה כשיקבעו בבנק המזרחי את אותה סמכות עצמה לבית המשפט הישראלי: סמכות שלא נקבעה מפורשות בחוק אך ברורה מלשונו. אלא שגם ההבדל בין שני המקרים מעניין. ב-Marbury v. Madison צימצם ג'ון מרשל את סמכותו המהותית של בית המשפט העליון, בכך שקבע כי החוק של הקונגרס העניק לבית המשפט (על-פי פרשנותו), סמכות שאין לו. מדובר היה במינויי שופטים רגע לפני חילופי השלטון בבחירות של 1800, שבהן הביס תומס ג'פרסון את הנשיא המכהן ג'ון אדמס. ג'יימס מרבורי קיבל מינוי כשופט אך כתב-המינוי, שכבר נחתם בידי הנשיא אדמס, לא הגיע אליו. מי שהיה אחראי לתקלה היה מזכיר המדינה (אחד, ג'ון מרשל). כשמזכיר המדינה החדש, מדיסון, נכנס לתפקידו, הוא סירב לפניית מרבורי לקבל את כתב המינוי. מרבורי פנה לבית המשפט בדרישה לקבל צו עשה למינויו; פנה היישר לבית המשפט העליון. זה אישר כי מינויו של מרבורי תקף, אך נשיאו ג'ון מרשל (כן, אותו אחד שקודם לכן היה מזכיר המדינה) פירש את החוק שאיפשר פנייה לקבלת צו כנ"ל כאומר שכל מי שמבקש צו כזה רשאי לפנות ישירות לבית המשפט העליון. בכך, קבע, הרחיב הקונגרס את סמכויותיו של בית המשפט העליון באופן לא חוקתי. הביקורת על החלטתו של מרשל היתה כי פרשנות סבירה לחוק היתה כי (רק) בהתמלא התנאים הנאותים, רשאי בית המשפט העליון לתת צו כאמור. כך או כך, קשה לי לראות את אהרן ברק, אבי הקונספציה של "הכל שפיט", מצמצם מרצונו את סמכויותיו של בית המשפט העליון בישראל…
עוד בנושא:
בית המשפט העליון האמריקני ועיקרון השיקוף
השימוע של אליטו
