שתבער, ירושלים / פגיעה קלה וסיקור מביש / הניו-יורק טיימס נזכר, או: "מ.ש.ל."
שתבער, ירושלים
בכיר בעדה החרדית איים כי "ירושלים תבער" אם המשטרה תחקור את האברך המיוחס החשוד כי גרם למות בנו בן השלושה חודשים כשהתעלל בו למוות. גם האם השכולה יצאה להגנת אישה ואמרה כי לו היו ערבים, לא היו תוקפים אותם כך בתקשורת. בת משפחה אחרת האשימה את הרופאים כי לא הקדישו להם תשומת-לב בחדר המיון בשל היותם חרדים. על-פי הרב יצחק וייס, מדובר בעלילת דם, עלילת שקר וכזב ממש כעלילות הדם על יהודים לפני פסח. הרב וייס גם הורה לא לקבור את התינוק עד שלא ישוחרר אביו ממעצר לקראת החג. בינתיים הגיעו ל"פשרה" והתינוק נקבר. עוד אני כותבת, ומהומות פרצו, בדרישה לשחרר את האב העצור.
יש, לצערנו, המון פשעים מחרידים בעולם. קשה לי לדרג, אבל עוד יותר קשה לי לחשוב על משהו מזעזע יותר מאשר אלימות כלפי ילדך הרך וחסר הישע. לחשוב על חייו הקצרים והאומללים בעולם הזה, על התחושה של חוסר האונים אל מול מי שאמור להגן עליך יותר מכל. על-פי כתב האישום, הילד סבל מהתעללות מצד אביו מאז שהיה בן כמה שבועות. האב לא יכול היה לשאת את בכיו (ואולי גם לא את מוּמוֹ). אבל כל זה מתגמד, כמובן, מול העובדה שמדובר ב"ייחעס". בן למשפחה מיוחסת בעדה. היכן שסוגרים דברים כאלו בפנים. בתרבות שבה אסור "למסור" לשלטון. חייו וגופו של עולל? כבוד המת? האם אלו מעניינים אותם בכלל? הבה ונניח כי האב, שעדיין נהנה מחזקת החפות, הודה במה שלא ביצע וכי בנו רק נשמט מאחיזתו. עדיין, העובדה שעליה אין ויכוח היא כי תינוק מת. הרי גם את זה צריך לחקור.
לחברה שומרת חוק אסור להשלים עם איומים כאלו. את החקירה צריך לבצע ללא מורא. שתבער ירושלים. עם מי שיפריע לחקירה, עם מי שיגיב באלימות ועם מי שמסית לאלימות על-מנת למנוע חקירה – צריך למצות את הדין. הירתעות מכך היא הצעד הראשון במורד המדרון התלול מאד משלטון החוק לג'ונגל שבו כל דאלים גבר.
יש לומר גם כי למרות שהנסיבות היו שונות מאד, זאת איננה הקבוצה היחידה שמנהיגיה איימו במהומות אם תיערך חקירה. רק לפני כמה חודשים שמענו איומים דומים מפיהם של חברי כנסת, מנהיגים פוליטיים של הציבור הערבי בישראל. הם איימו במהומות אם המשטרה תחקור את הלינץ' שנערך במפגע בשפרעם. מהומות אמנם לא פרצו אז, אבל מצד שני גם לא ברור בדיוק איזו חקירה בוצעה. על תוצאותיה, בכל אופן, לא זכור לי ששמעתי. אשמח לעדכון.
פגיעה קלה וסיקור מביש
על הידיעה הזאת, שפורסמה באתר האינטרנט של הארץ ביום שלישי, צריך לשאול: איפה העורך/ת? הידיעה המקורית (השמורה אצלי במחשב שכן העדכונים מתחלפים באתר), סיפרה על תאונת דרכים קטלנית ברמת-אביב, שבה נהרגו אם ובנה בן ה-6. על-פי הדיווח, הנוהג ברכב הפוגע היה עו"ד דורי קלגסבלד, "מבכירי עורכי הדין בישראל". היה צריך לקרוא את הידיעה כמה פעמים כדי להבין מה קרה בתאונה, לאור הניסוח הפתלתל הבא: "אתמול סמוך לשעה 15:30 ג'יפ מסוג פולקסוואגן, נהוג בידי עורך הדין דורי קלגסבלד, נסע בדרך נמיר מצפון לדרום וככל הנראה לא הבחין בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום 50-70 מטר מצומת איינשטיין. הוא פגע קלות ברכב מסוג וולוו ולאחר מכן ברכב מסוג פיאט פונטו, שהיה נהוג בידי יבגניה וקלסר שהסיעה את בנה ארתור בן ה-6." מה הבנתם מהתיאור "פגע בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום?". אה, כן. מה שאתם חושבים. ופגע כל-כך "קלות", עד שברכב הבא שנפגע ממנו (הפעם כבר בעוצמה) נהרגו אשה וילד. אבל כל זה היווה בעדכון האינטרנט רק הקדמה לנושא העיקרי, שהוא עו"ד קלגסבלד הידוע (שייצג את שרון!), פועלו, קורות חייו, נושא הדוקטורט שלו וגם מי היה המנחה שלו לדוקטורט (משום מה הושמטה העובדה שהוא גם כתב בזמנו בהארץ). הידיעה שנכנסה לעיתון המודפס כבר היתה מרוככת ולפחות הופרדה לשתי ידיעות משנה. אחת מהן עסקה בתאונה, בקצת יותר פירוט וגם נתנה תמונה של יבגניה וקלסר שנהרגה בתאונה. ידיעה נפרדת הוקדשה לפועלו של קלגסבלד.
ועכשיו מוכרחים לשאול את השאלה: לו היה הנהג הפוגע "סתם" אדם מן הישוב, גם אז היה הארץ בוחר לתאר את התאונה באותו אופן, ובאותן פרופורציות? שיהיה ברור: לא הייתי רוצה להיות במקומו של קלגסבלד, שגם נפצע בעצמו בתאונה. מה שקרה לו הוא בוודאי אחד הדברים הנוראים שיכולים לקרות לאדם, מלבד להיהרג בעצמו או לאבד אדם קרוב בתאונה כזאת. אבל לידיעת העורכים: סוג כזה של דיווח יכול אולי להיות נהוג בצהובונים. להתעניין בידוּען יותר מאשר במותם של בני-אדם זה נמוך, זה ירוד, זה דוחה. בשלוש מילים: בושה של סיקור.
הניו-יורק טיימס נזכר
במשך שבועות אני ממתינה לראות מתי יפרסם הניו-יורק טיימס ולו מִלה על פרשת "מחקרם" מעורר המחלוקת של וולט ומרשהיימר. עם כל יום שעבר גדלה התמיהה על השתיקה וההתעלמות ממה שעורר סערה בעולם האקדמי ולא רק בו, וקיבל ביטוי נרחב בכלי תקשורת אחרים כמו הבוסטון גלוב והוושינגטון פוסט, שלא לדבר על בלוגים. (ריכוז של קישורים לכיסוי התקשורתי של הפרשה אפשר למצוא כאן). קשה היה לתמוך בסברה כי ההתעלמות הזאת היא מקרית. ביני לבין עצמי תהיתי האם היא נובעת מכך שהניו-יורק טיימס בעצמו מואשם לא אחת בקרב חוגים מסוימים כשייך ללובי הישראלי; אותו לובי שוולט ומרשהיימר מאשימים בכך שהוא גורם לממשל האמריקני לפעול נגד האינטרסים האמריקנים. ביום רביעי זה סוף סוף קרה. הניו-יורק טיימס פירסם סיקור של הפרשה. במדור החינוך. הוא עצמו כותב על המחלוקת הגדולה שעורר המאמר ועל-כך שפורסמו בעיתונות "מאמרים רבים", אך שותק לגבי שתיקתו שלו. זאת, כמובן, לא השתיקה הראשונה מעוררת התמיהה של הניו-יורק טיימס.
בינתיים, וולט ומרשהיימר לא מגיבים לאותה חלק מהביקורת שנמתחה על המאמר שפירסמו שעשתה זאת באופן ענייני. ביקורת שהפריכה חלק גדול מטענותיהם והצביעה על שגיאות עובדתיות, על ארגומנטציה לקויה ועל ביסוס רופף. הם גם לא נענו לאתגר לקיים דיון פתוח ופומבי בשאלות האלו. הם מעדיפים רק לומר כי התגובות הן הוכחה נוספת לקיומו של אותו לובי שהם הצביעו עליו. "מ.ש.ל."
