קרוא וכתוב

[פוסט פוסט פסח]

איכשהו נדמה לי שהשנה נחשפתי ליותר התבטאויות של אנשים שלא עושים סדר (פסח…) ומסבירים למה. חלקם יותר בחן, חלקם, כהרגלם – בגסות רוח. אני מבינה אותם מאד. למען האמת, שנים רבות לא עשיתי סדר מאותן סיבות. המשפחתיות החונקת; התחושה שזה לא מדבר אלי; הרצון לבעוט בכל מה שעושים רק כי "צריך" (או הבן-דוד היותר גרוע שלו, כי "כולם עושים"). בקיצור, כי זה מעיק. מצד שני, לא ברור למה מי שבאמת הופך את הסדר לערב רגיל, כמו שעשיתי כ-16 שנים ואולי עוד אחזור לעשות – צריך לנפנף בזה. (טוב, אולי למטרות הסברתיות…).

אבל נתקלתי גם בכאלו שהתיעוב שהם רוחשים לפסח לא נובע מכך שזהו הכיעור המשפחתי בהתגלמותו בעיניהם, אלא מכך שהם מרגישים שלא מובן להם על מה מדברים שם ומה רוצים מהם. זה דווקא נראה לי חבל. כי אם כבר עושים סדר – בין אם כי רוצים בין אם כי מתפשרים – כדאי להבין ועוד יותר כדאי לצקת בו משמעות. כמו כל דבר שעושים בחיים. בשלוש השנים האחרונות כן עשיתי סדר. בחברה שבה לא רק הסבירו לכל מי שלא הכיר מה המשמעות של כל מנהג, אלא התדיינו, התווכחו ובעיקר יצקו משמעות מודרנית ורלבנטית בטקסט העתיק. זה יכול להיעשות בצורות שונות. אפשר להוסיף טקסטים; אפשר לדלג על "שפוך חמתך" (כמו שעשינו); אפשר לכתוב טקסט מחודש. ההגדה הקיבוצית, לדוגמא, היא בעיני תרומה תרבותית נפלאה לתרבות הישראלית המתחדשת.

על מה מתדיינים בערב פסח? קחו את מושג החירות, למשל. התשובה לארבע הקושיות היא "עבדים היינו לפרעה במצרים". האופן השונה שבו מציינים את ליל הסדר ("מה נשתנה?") נועד לדאוג לכך שלא נשכח שהיינו עבדים. אפשר לפרש את "עבדים היינו עתה בני חורין" כהבעת משאלה או החלטה נחושה לעולם לא לשוב להיות עבדים. ואפשר גם לזכור עד כמה מושג החירות הוא דיאלקטי. עד כמה חירותנו איננה יכולה להיות מותנית בשיעבודם של אחרים. שהמנצל איננו יכול להיות חופשי; שהמדכא עם אחר איננו יכול להיות חופשי, שהשותקת מול העבדות המודרנית והסחר בבני-אדם איננה יכולה להיות חופשית. לא רק שהמדכא, המנצלת והמשעבד בעצמם אינם חופשים, בגלל תלותם בעבדיהם. אלא שכל עוד תופעות כאלו קיימות בעולם – אין בו חירות. ואנחנו, כידוע, צריכים לעשות תיקון…

רשימות פסח קודמות:
חירות, עבדות והבטחה
אקסודוס
איפה אתם בסגר?