הקואליציה 'הצילו את דארפור', שהוקמה ב-2004 ע"י הארגון היהודי AJWS ומוזיאון השואה בוושינגטון, קיימה ביום ראשון מצעד מחאה בוושינגטון הבירה ובערים נוספות כדי לעצור את הטבח המתמשך בדרפור. הניו-יורק טיימס דיווח בבוקר ההפגנה על השתאותם של מהגרים סודנים הפועלים למען בני עמם בדארפור לנוכח המעורבות הנרחבת של יהודים למען המטרה הזאת. זוהי המורשת של השואה, אומרים האחרונים בפשטות. אדם צוקרמן, תלמיד תיכון בן 18 מפורטלנד, מיין, הוא הרוח החיה מאחורי קבוצת פעילים למען דרפור שנסעה היום לוושינגטון הבירה כדי להשתתף במצעד המחאה. העיתונות מדווחת על 200,000 קורבנות שנרצחו בדארפור; ארגונים טוענים כי המספר קרוב יותר ל-400,000. המשבר מאיים לגלוש לצ'אד, שקלטה את רוב פליטי דרפור שנותרו בחיים. הפעילים מפורטלנד מספרים על סיבות שונות לנסיעתם היום. "כדי לנקוט עמדה", אומר אחד; "כדי ללחוץ על הממשלה הסודנית", אומר אחד מהסודנים; אביו של צוקרמן מספר כי בנו היה המחנך שלו בנושא. "אני נוסע כי צריך", אמר.
הקריאה להתערבות אמריקנית נמרצת יותר בדארפור שנשמעה היום בוושינגטון שנויה מאד במחלוקת. ביקורת חריפה נמתחת מכיוון כל מה שמשמאלו של הנשיא בוש דווקא על ההתערבויות האמריקניות. בקצה השמאלי היותר רחוק יש הרואים בכוח האמריקני כמקור כל רע מאז מלחמת העולם השנייה. העובדה שארה"ב קילקלה יותר משהועילה ברוב ההתערבויות שלה, הפילה משטרים דמוקרטיים ותמכה ברודנים, מקשה על המבקשים לדחוף אותה להתערב כשצריך לעשות זאת, מכל הסיבות הנכונות. השבוע שמעתי הרצאה של סמנתה פאוור בנושא "האם אפשר לתקן את מדיניות החוץ האמריקנית". פאוור היא אחד הקולות המחויבים ביותר בארה"ב להתערבות הומניטרית. ספרה A Problem from Hell בחן את המדיניות האמריקנית בעידן הג'נוסייד. כששומעים על מה שקורה בדארפור קשה להסכין עם התנגדות להתערבות כעמדה עקרונית; ללא התחשבות בנסיבות ובמטרה. האם לא היינו אמורים ללמוד את הלקח הזה מזמן?
בסקירת ספרו של יאיר אורון על רצח העם הארמני והכחשתו, ציטט יוסי שריד ממכתב מאלף של חוקר השואה פרופ' יהודה באואר, הפעיל כיום בוועד למען דרפור. "אין, לדעתי, כל סתירה בין חוסר התקדימיות של השואה לבין משמעויותיה האוניברסליות. אינני משתמש בביטוי 'ייחודיות', שכן אם היתה השואה ייחודית הרי שאין מה לעסוק בשואה, כי היא מחוץ להיסטוריה האנושית, היא לא יכולה לחזור, והיא קרתה בגלל כוחות על-אנושיים או תת-אנושיים בהיסטוריה – ולכן לא 'ייחודיות'. אבל היא היתה, השואה, חסרת תקדים, כלומר – היא יכולה לשמש תקדים. (…) השואה היא המקרה הקיצוני ביותר של התופעה הזאת [ג'נוסייד – נ"כ] עד כה, ומי יודע אם לא יבוא משהו קיצוני כמוה או קיצוני ממנה בעתיד. משום שהוא המקרה הקיצוני היא משמשת מעין פרדיגמה לרציחות האחרות, וכך מלמדים אותה במסגרת הארגון הבינלאומי להוראת השואה, הכולל 24 מדינות תומכות, וכך היא נתפסת על-ידי קבוצת הפעילים למניעת רצח עם שאני עומד בראשה והעוסקת היום בדארפור, ששם מתחולל עכשיו רצח עם נורא".
לא כולנו יכולנו להיות בוושינגטון היום, כמובן. אבל אפשר לעשות משהו, ולו סמלי, כדי להזדהות. כמו לענוד את הצמיד הירוק של הקואליציה. לחתום על העצומה שלה, לתרום לה או לשים קישור לאחד מהאתרים העוקבים אחרי הטבח בסודאן ומנסים לעצור אותו. "לא תחת השמירה שלנו", זוהי סיסמת הקואליציה. עוד יותר מכך, אפשר וצריך לחתום על העצומה הקוראת לשחרר את פליטי דארפור המועטים שהגיעו לישראל ועצורים בה, ולסייע להם למצוא מקלט בטוח. שבוע אחרי יום השואה, ויומיים לפני יום העצמאות, ראוי היה שישראל תעשה ולו משהו שיזכיר לנו את הלקח האוניברסלי של נסיבות הקמתה.
