"כשאדם מקבל רישיון לתושבות קבע, הוא חייב להיות נאמן למדינה שבה הוא יושב. הנאמנות שלהם היא לשלטון שרוצה להשמיד אותנו. זה דבר בלתי נסבל". הדובר הוא שר הפנים רוני ("אני הריבון בירושלים") בר-און בראיון שהתפרסם בהארץ לפני שבוע. נושא הציטוט הם תושבי מזרח ירושלים שהוא מתכוון לשלול את תושבותם הישראלית בשל חברותם בפרלמנט הפלסטיני מטעם החמאס.
יש אכן בעייתיות בכך שתושבי המדינה נבחרו לפרלמנט זר, מטעם תנועה החורתת על דגלה את חיסול מדינתם. אלא שישראל היא שאיפשרה להם להתמודד בבחירות. לא ברור אם ההחלטה היתה נבונה, אך משנעשתה היא חייבת לקחת בחשבון שהתוצאה תהיה בחירתם, ולא מטעם מפלגה ציונית דווקא.
אבל החלק המקומם ביותר בדבריו של בר-און הוא הפתיח. והאחראי לכך הוא לא אחר מאהרן ברק, שקבע בפסק-דינו בעניין עוואד כי תושבי מזרח ירושלים כמוהם כמי שקיבלו רישיון לתושבות קבע בישראל על-פי חוק הכניסה לישראל.
תושבי מזרח ירושלים, כידוע, לא נכנסו לשום מקום. מי ש"נכנס" היא המדינה אל התושבים. משפחותיהם של התושבים שבהם מדובר ישבו בארץ הרבה לפני שהגיעה המדינה ש"נתנה להם רישיון לתושבות קבע", מעמד הניתן למהגרים המגיעים לארץ זרה. התוצאה היא שהיום שר הפנים יכול להציג את אותם תושבים, ילידי הארץ, כאילו קיבלו רישיון וכעת הפרו את תנאיו.
במקרים קיצוניים רשאיות מדינות לשלול אזרחות, קל וחומר תושבות, אפילו אם התוצאה היא שאדם יישאר נטול אזרחות, תוצאה שככלל המשפט הבינלאומי מבקש לצמצם ככל האפשר. הבעיה העיקרית שנובעת מביטול כזה היא יכולתה של מדינה לגרש את אותו אדם. זאת בדיוק תהיה התוצאה של המהלך שיוזם בר-און: גירושם של אנשים היושבים מדורי-דורות בשטח משום שההתמודדות שלהם לפרלמנט הפלסטיני – שנעשתה בהסכמת ישראל – הצליחה יותר מדי.
