"במשלחת של ישראל שתצא לאו"ם בחודש הבא לדיונים באמנה הבינלאומית לזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, לא יהיה אף נכה ישראלי. הממשלה מסרבת לממן נסיעה של נציג נכה, ובמקום זאת ייצגו את ישראל פקידים ממשרדי החוץ והמשפטים, וכן נציבת השוויון לאנשים עם מוגבלויות, הד"ר דינה פלדמן". אורלי גיל, מנהלת המחלקה במשרד החוץ שמטפלת בארגונים חוץ-ממשלתיים, צוטטה: "נציבת השוויון יודעת לייצג את הצרכים שלהם".
יש לקוות שהבושה המסוימת הזאת תתוקן, אולי בעקבות הפרסום בהארץ מהבוקר. אבל התגובה של אורלי גיל מאפשרת להתעכב על נקודה קצת יותר עקרונית העולה מפעם לפעם כשעל הפרק ייצוגן של קבוצות מיעוט. קשה להאמין שמי שנאבקה על ייצוג נשים במפלגתה, למשל, לא שמעה את הטיעון הזה, שלא מוכרחים ייצוג הולם לנשים כדי לייצג את האינטרסים שלהן. גם גברים מייצגים נשים; ואינטרסים של נשים; ועמדות פמיניסטיות ומתקדמות. זה נכון מאד. כלומר, אני מקווה שזה נכון. אני מקווה שלפחות במפלגות המתיימרות להציג עמדות פמיניסטיות, הגברים הם אכן כאלו. שמפלגות ותנועות רואות בנושא הפמיניסטי במקרה זה – ובסוגיות של זכויות מיעוטים במקרים אחרים – נושא שאיננו מגזרי אלא סוגייה חברתית כללית, ומן החשובות שבהן. אז למה זה לא מספיק? לא רק בשל האמת האקזיסטנציאלית שאיש איננו יכול להיכנס לחלוטין לנעליה של האחרת; ושישנן רגישויות שרק בני הקבוצה חווים. אלא כי יש חשיבות שיהיה קול אותנטי לקבוצה המופלית. כי לומר לחברי הקבוצה הנדונה "אנחנו מייצגים אתכם" משמעו להתייחס אליהם בפטרונות ולהמשיך לדחוק אותם לשוליים. הצורך בייצוג של בני הקבוצה עצמה דוחק מפני שייצוגם בידי אחרים מנציח את הדרתם ואת הבעיה שמנסים להעלות לסדר-היום בעצם הדיבור על ייצוג.
למרות שייצוגן של קבוצות מיעוט ככלל איננו מזהיר, יש הבדלים ביניהן בסוגייה זאת. דומה כי יהיה קשה יותר היום לומר לקבוצת מיעוט לאומית "אנחנו יודעים לייצג את הצרכים שלכם". לא מפליא שזה עדיין נאמר ביחס לנשים, לילדים ולאנשים עם מוגבלויות. לגביהם היחס הפטרוני הוא לחם חוק.
קרוא וכתוב 