מהשתיקה הכבדה שעטפה אותי השבוע – עוקבת בחרדה, בבהלה כמעט, אחרי ההסלמה בצפון לכלל מלחמה של ממש – הצליח להוציא אותי האלוף אדם שתבע היום לא לספור כעת את המתים. זאת מלחמה, כידוע; ועם כל החשיבות לערך של חיי אדם, יש להחליף פאזה.
תגלית של ממש זאת לא: לא שחיי אדם הם חשובים, ולא שבמלחמה אלופי פיקודים, לפחות, מחליפים פאזה. למעשה לא ברור אם הם לא בפאזה אחרת גם לא בימי מלחמה ממש. מטבעו צבא מבקש להילחם ולפחות אנשי הצבא המקצועיים שבו ששים אלי קרב, כמו כל מקצוען המבקש ליישם ולהוכיח את מקצועיותו. אבל יש גם אמת עמוקה יותר בקביעת "הפאזה האחרת". בעוד שבזמנים רגילים כל אדם הוא בעל סטטוס אנושי מלא שזכויותיו כאדם יחיד מוּגנות, הרי במלחמה נחלקים כל בני-האדם לשתי קטגוריות: לוחמים ואזרחים, כשמידת ההגנה שהם מקבלים שוב אינה אינדיבידואלית אלא קבוצתית. כאזרחים, אין להפוך אותם למטרה מכוונת, הם אינם רשאים להילחם ומותר להעמיד אותם לדין בגין נטילת חלק בלחימה, והם לא מקבלים סטטוס של שבויי מלחמה. כלוחמים הם מהווים מטרה לגיטימית לפגיעה, אין להעמיד אותם לדין בגין הלחימה עצמה (להבדיל מבגין הפרת דיני המלחמה, קרי, ביצוע פשעי מלחמה), והם זכאים למעמד של שבויי מלחמה.
ההבחנות האלו, בעיקר לגבי מעמדם של לוחמים, אינן יכולות לטשטש את האנומליה המוסרית המהותית שעוטפת את המלחמה. ממי ששייך לקבוצת הלוחמים היא מפקיעה את המעמד המלא שלו כאדם הזכאי להגנה על חייו מחד גיסא, ומאידך גיסא משחררת אותו מאחריות פלילית להרג. משפטית, לפחות, זוהי אכן פאזה אחרת; ומטרידה מאד מבחינה מוסרית.
מה שניסה האלוף אדם לעשות הוא, כמובן, לדאוג ל"חוסן העורף" כמו שקוראים לזה היום, כדי להמשיך ולקבל את הגיבוי למתקפות הצבאיות. אבל לחוסן אין דבר וחצי דבר עם חוסר רגישות לחיי אדם ועם "לא לספור מתים", או לדחות את ספירתם לסוף המלחמה. כאזרחים בעורף, שחלקו מופצץ, חובה עלינו להמשיך לספור. כמו שפאזת המלחמה שנכנסנו אליה, אפילו אם באופן מוצדק, אסור שתשתיק את השאלות שצריך לשאול. בדבר תבונתו של המהלך להבדיל מהלגיטימיות שלו, ובדבר הצדק במלחמה (ius in bello) לעומת צדקת המלחמה (ius ad bellum). שאיננה אלא ההבחנה הישנה והמוכרת בין מטרה לאמצעים. הרי גם במלחמת מגן אין רשאים לנקוט בכל האמצעים. מלחמה איננה משעה את השיפוט המוסרי של האזרחים ("שקט יורים") ואל לה לעשות כן.
האמנם היה צורך במלחמה הזאת כדי לנסות ולהשיב הביתה את החיילים החטופים (מישהו זוכר?) או שמא זוהי דווקא דרך בדוקה לקבל חזרה רק את גוויותיהם? האם מוּצה ההליך הדיפלומטי טרם הפעלת הכוח, בהתחשב בעובדה שחיזבאללה חצה גבול בינלאומי המוכר על-ידי האו"ם (סוף סוף יש לנו גבול כזה)? האם עוצמת הכוח שמפעיל צה"ל בלבנון מידתית לאיום? (כדי לעמוד על מֵמדי ההרס שם – מעל 300 אזרחים הרוגים – צריך, כנראה, לצרוך את התקשורת הזרה. המעט שמדוּוח כאן עובר מעל לראשינו; משום שאנו עסוקים, בצדק או לפחות באופן שאפשר להבין, בפגיעות שסופגים אזרחים ישראלים ובתושבי הצפון שאף הם היו לפליטים בארצם).
שיהיה ברור: מה שעשה החיזבאללה איננו קביל ואי-אפשר לעבור עליו לסדר-היום. גם לא על האיום המתמיד שהוא מציב בגבול שנסוגנו ממנו באופן מלא. אבל אולי בכל-זאת נשאל מדוע אנחנו מתעקשים לשוב ולשקוע בבוץ הלבנוני, עכשיו ליטראלית ממש, עם כניסתם של כוחות קרקעיים, כאשר ברור שרק פתרון מדיני יביא שקט. ומכיוון שנראה כי לא מדובר בגוף שהוא או שולחיו יסכינו עם קיומה של מדינת ישראל, יש לגייס לטובת כפייתו של הפתרון ופירוקו של החיזבאללה את מתנגדיו של הארגון בעולם, כולל בעולם הערבי. היעדים שצה"ל מבקש להשיג הגיוניים מאד, רק חבל שאיננו לומדים מן ההיסטוריה שלנו עצמנו שאי-אפשר להשיג אותם בכוח הזרוע בלבד. ומדאיג שיש הסבורים שתביעתו של צה"ל לקבל יד חופשית יכולה להיות קבילה במשטר דמוקרטי, שבו הממשלה אמורה לקבוע את יעדיו של הצבא ולפקח על האופן שבו הוא מבצע אותם.
בינתיים מגויסים המילואים, והגייסות עושים את דרכם צפונה. במלחמת לבנון הקודמת הייתי אזרחית טרייה, שרצה לכל ההפגנות נגדה. בחודשים האחרונים לשירותי הצבאי, בדרום הרחוק, הרשיתי לעצמי (ריח האזרחות הקרֵבה באפי) לתלות בלשכה גזיר עיתון עם מודעה שמחתה נגד חימום הגזרה הלבנונית בידי ישראל. אני סבורה שהיום הסיטואציה שונה. אבל גם אם היום יש שמאלנים מושבעים החשים שהמלחמה הזאת, שלא כקודמתה, נכפתה על ישראל, הרי אנו יודעים תמיד רק איך מלחמות מתחילות, לעולם לא איך הן מסתיימות ובאיזה מחיר.
אחד הסמלים המפורסמים ביותר של מלחמת לבנון היה המונה בצומת געש, שספר את החיילים ההרוגים שם. לא רק כי אנו חבים את החוב המוסרי הזה להיותנו בני-אדם ולהיותם של המתים בני-אדם – גם אם האלוף אדם וכולנו לא רוצים לחזור למונה המוות המצמרר הזה, צריך להמשיך לשאול. ולהמשיך לספור.
