עיתון הארץ דיווח ביום שישי כי הנשיא ומשרד המשפטים מסרבים למסור לעיתון רשימה של מקבלי חנינות "מטעמי פרטיות". תסלח לי היועצת המשפטית של בית הנשיא, שכתבה לעיתון כי "משום ההגנה על הפרטיות אנו מנועים מלפרסם שמותיהם של מקבלי החנינות"; יסלח לי גם הגורם במשרד המשפטים שסירב באותו נימוק: אין כאן שום פגיעה בפרטיות.
"הכל שווים לפני בתי המשפט ובתי הדין. כל אדם זכאי לכך, כי טיעונו יישמע כיאות, בפומבי, בפני בית משפט מוסמך, בלתי תלוי וחסר פניות, שהוקם לפי החוק, אשר יחליט בין בדבר כל אשמה בעלת אופי פלילי נגדו ובין בדבר זכויותיו וחובותיו בתובענה אזרחית. ניתן להחליט כי המשפט, כולו או מקצתו, יתנהל בדלתיים סגורות בשל טעמים של מוסר, הסדר הציבורי (תקנת הציבור) או ביטחון לאומי בחברה דמוקרטית, או בשעה שטובת חייהם הפרטיים של בעלי הדין תובעת זאת, או במידה שלדעת בית המשפט נחוץ הדבר בהחלט, מקום שלרגל נסיבותיו המיוחדות של המשפט תפגע הפומביות בעניין הצדק. אף על פי כן כל פסק דין שיוצא במשפט פלילי או אזרחי יפורסם ברבים, למעט מקום שטובתו של קטין תובעת כי ייעשה אחרת, או מקום שהמשפט נסב על סכסוכים בענייני אישות או על אפוטרופסות על ילדים". (סעיף 14.1 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות)
הליך פלילי הוא במהותו הליך פומבי. הזכות לפומביות הדיון המשפטי היא אחת מזכויות ההליך ההוגן ומהווה את אחת מהערובות לצדק ולשמירת זכויות הנאשם בהליך הפלילי. על-כן, זכותו של כל אדם המועמד לדין הוא כי משפטו יתקיים באופן פומבי, להוציא מקרים מוגדרים היטב שבהם מתיר החוק לקיים משפט בדלתיים סגורות. גם תוצאות ההליך – הרשעה או זיכוי – אינן חסויות ואדם לא יכול לטעון כנגד פרסומן בשם הפרטיות. חנינה, או שחרור מוקדם במקרים אחרים, הן תוצאות מאוחרות של אותו הליך עצמו, ועל-כן אף הן אינן יכולות לחסות תחת הגנת הפרטיות.
פרטיות היא אחת הזכויות היקרות ביותר לליבי; לדעתי היא איננה מוערכת דיה בכלל ובחברה הישראלית בפרט. דווקא משום כך, חשוב בעיני להבחין בין מה שחוסה תחת הגנת הפרטיות לבין מה שמבקש בתואנות שווא את מטרייתה על-מנת להגן על אינטרסים שונים בתכלית. אינטרסים שלא ממש קשה לזהות במקרה הנדון, שבו מועלות האשמות כנגד הנשיא בדבר עירוב גורמים זרים בתהליך החנינה.
שימוש לרעה בפרטיות, כמו כאן, מוזיל את ערכה ומפחית מחשיבותה האמיתית. אז הניחו לפרטיות במקרה זה. אל תורידו אותה לזנות.
