דרומית לקו הפחד
צהריים, ירושלים. רחוב עמק רפאים שוקק חיים. אנחנו מתקשים למצוא מקום בבית הקפה ההומה. שלוש הנערות בשולחן לידינו מחרישות אזניים בשיחת החולין. לא להאמין שרק כמה שעות נסיעה צפונה משם מתנהלת מלחמה. האזעקה שהיתה בבית קצת קודם, דוּוחתי, היתה אזעקת שווא. כך גם אומרים ברדיו שלו אני מקשיבה בדרך חזרה.
ערב, בית. בדרך לארוחת ערב. אזעקה. אני פונה חזרה הביתה. המקלט בדרך, אבל שלג שאִתי, שאני מריצה בחזרה הביתה לבל תיבהל מהצפירה ומנפילה, חלילה, חומקת הביתה בעקבות סֵזא, המטפל הפיליפיני שהיא כרוכה אחריו, הממהר להחזיר את השכן לביתו. הפעם זאת היתה אזעקת אמת. בבית אין ממ"ד ואין אף קיר שאיננו קיר חיצוני.
סך-הכל שלוש אזעקות עד היום. כלום לעומת מה שחווים תושבי הצפון הקשה, על האזעקות הבלתי פוסקות, הפחד המצמית, הנפגעים, ההריסות. [העיקר ש"המטרות מושגות" והחיזבאללה מנוצח, כמו שמפמפמים אותנו]. קצת דרומה מקו הפחד, החיים נמשכים כרגיל. עם המון אורחים שעזבו את ביתם בצפון. אבל הערב כבר נרשמו נפילות באזור. קו הפחד מדרים והולך.
במלחמת לבנון הראשונה, במרחק קילומטרים מביירות המופצצת והחשוכה ("להדק, להדק" יעץ רבין לבגין) ישבו אנשים בבתי קפה סואנים, היטיבו לבם בקפה וביין ופיזזו בדיסקוטקים. תסמונת ג'וּניה, כונתה התופעה הזאת. על-שם העיר הומת בתי-הקפה. סמל לסיאוב, ללב הגס, ל"אכול ושתׂה". מה מהר היא הגיעה אלינו.
ואולי זה לא בהכרח רע. אולי צריך לשמר את הנורמליות. הרי בשביל מה נלחמים אם לא כדי שבעורף יוכלו לשתות קפה בביטחה או לטייל עם הכלבה? כך אני חושבת כשאני מטיילת עם שלג לחוף הים ומעלינו עוברים המסוקים החוזרים מלבנון, כשאני תוהה מה חושבים עלינו הטייסים מלמעלה, שתי נקודות קטנות, אחת אדומת בגדי ספורט ואחת שחרחורת על ארבע. אבל "תסמונת ג'וניה" כּוּונה לא לצבא הנלחם על-מנת שאזרחים יוכלו לצאת בשקט לארוחת השבת, נניח, אלא להתהוללותם של אזרחים בעוד שבמרחק קצר מהם יושבים אזרחים כמותם בחשֵכה בין הריסות ביתם, או נמלטים אחוזי אימה. ואילו כאן, דרומית לקו הפחד קולטים בזרועות פתוחות ובלב רחב את עקורי הצפון (גם הטיפול בנפגעי המלחמה עבר לא במפתיע הפרטה, והאזרחים ממלאים את מקום הממשלה). ובינתיים למה שבתל-אביב ובירושלים לא תחגוג הנורמליות. אבל כשזה יגיע לתל-אביב, כך שמענו אתמול, ייהרסו תשתיות ביירות. עין תחת עין. וכולנו נהיה עיוורים, כמו שאמר גאנדי.
